אל הגהאת שבה שורפים את המתים.
השכם בבקר הגאנגה עטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת.
סירות חוצות את קו האור, שחור על קו המים, צללים שחורים של משוטים, והשתקפות . שקט באופן יחסי. כאן – תמיד כלבים נובחים, פרות גועות. ומרחוק תמיד צלצול פעמונים, שירה, תפילות.
שקט. ורק אדוות קלות על הנהר.
שכרתי לי סירה . מיקוח קל , סירה פשוטה מעץ, שייט רזה, וילד. הילד מלווה אותי עם סל מינחות קטנות, פרחים, נרות…
גם אני, כמו כל עולי הרגל, שלחתי מינחות על הנהר: מאנז'טים של נייר עם אור נרות וריח משכר.
פרחים ואור נרות יביאו לך ברכה מאמא גאנגה, כך מסביר לי הילדון, בן גילה של נכדתי. הוא לא מרפה, מפעיל עליו את כל קסמיו. כל עוד אני זמינה לו זה עשוי להשתלם.
אני נכנעת. 20 רופי. ועוד 20. ועוד ועוד.
מאמא, הוא אומר, לי. רק עוד נר אחד. כדאי לך, מאמא. אמא גאנגה תברך אותך. כך אומר לי – ופניו רציניות מאד.
לא התקרבתי אל ה BURNING PLACE . לא הלכתי לשם ברגל עם התיירים. לא רציתי להריח את הגוף הנאכל באש. לבד ישבתי בסירה מול המדורות, רחוק. ישבתי על המים, חוזה בטקסים הקצרים, הפשוטים.
שלוש מדורות גדולות בוערות עם שחר, מעלות ענן עשן גדול. פרה מטיילת ביניהן, וכלב מרחרח בגופה שנרחצה – והיא מוטלת על ערמת העצים, מחכה לתורה להישרף. איש לא מגרש את הכלבים והפרות. כאן הם חלק מן הקיום. פרה וכלב – ויש גם עז, ממש ליד המת.
קרובי המשפחה עוזבים, חלקם לובשים לבן, מגולחים.
ילדה קטנה עוברת שם גילוח, לזכרון המת. ככה מקובל בלוויה. מסבירים לי השייט והילד. מראה הזוי, אך אמיתי מאד.
מחסן עצים גדול מאד בצד, סירות פורקות עצים, וערמות של אפר, שרידי העץ והגחלים נערמים ונגרפים הצדה.
באופן מרהיב וגם מפחיד – פורצת להבה ענקית מן המדורה הבוערת אל השמיים,עם נפץ ענפים שרופים.
אתמול ברחוב ראיתי ריקשה עם שוטרים ורגל משתלשלת, עטופה בבד, רגל של איש שנהרג בתאונה. "לוקחים אותו לבית חולים לקבוע את סיבת המוות" – הסביר לי נהג הריקשה, ותמרן בזריזות בתנועה שאוכל לראות את ההרוג מקרוב, עטוף בבד לבן, ישן. לא, אין כאן אמבולנס. גם אין שרות "מגן דוד אדום".
ככה זה בואראנאסי.
לא התקרבתי אל ה-BURNING PLACE. די שקראתי ושמעתי על הריחות והמראות.
ישבתי שם בשקט על המים, חושבת לי שזו הדרך, כך צריך לחזור אל הבריאה. למים, לאויר.
להתפזר על פני המים ולהתפוגג. אין "שימוש חוזר" לגוף שמת, אני יודעת, תחיית המתים היא חלק מן ההזייה הדתית אשר "מוכרת" לנו נחמה. קשה להיפרד מן החיים – אולי הם יחזרו?
אצלי בלב אין אמונה בתחית המתים – ואיני מצפה לתחית המתים שלי. מה שהיה לא יהיה יותר – ברור לי. אני יודעת – כלום לא יהיה כמו שהיה. טקס, אזכרה, או מצבה או זר פרחים – לא יחזירו לי את מה שאבד.
לעולמים.
בדרך חזרה, – בעיר בתוך רחוב גועש סואן רועש צפוף ראיתי ריקשות נושאות גופות עטופות בבד ברוקאד מוזהב נוצץ אל הנהר. שוטרים עם גבר שנהרג בתאונה מוטל בריקשה. רגליו בולטות, ידו נוגעת בגלגל. המות כאן חשוף, נוגע בחיים.