יש לי, משנים רבות,חברים טובים מאד במישיגן, ארצות הברית. לכן – על שפת המים הקפואים (האגמים הגדולים) עצרתי לביקור בדרך אל מרכז אמריקה… בסוף נובמבר.
חופשה כזו מן החיים, החדשות, ירושלים, כל מה שאופף אותי בארץ.
MICHIGAN, Charlevoix, Great Lakes : חברי גרים בשוליה של עיירת נופש, שיש בה המוני בתים לקיץ: כשקר ושלג מכסה הכל רוב הבתים ריקים מאדם. יש גם אגם גדול, ועוד אגם, וגשם, מגדלור. ויער. וכמות גדולה של קסם.
הם חקלאים בנשמתם. חווה קטנה, קטנה במושגים אמריקאיים: נחל שלהם, עצי אשוח ולבנה ואלונים, שטחי מרעה, פרות, כבשים וגם תרנגולות.
ואיילים גדולים, כאלה עם קרניים ענפות. כן, הם צדים אותם. וגם אוכלים את בשרם.
רוצה להצטרף? שאל אותי שכן, אשר יצא לציד, חמוש בקשת מכנית גדולה וחצי ברזל.
ללא היסוס אמרתי לא. לכן גם אין לי צילומים של איילים.
אני ציידת של מראות, אמרתי לו, ולעצמי: ציידת של נקודות חן
.
ויש גם אמונה. החברים שלי הם נוצרים מאמינים, במיוחד במחויבות של האדם לעשות טוב.
בנוסף לשלושת ילדיהם גידלו עוד חמישה, כן, חמישה ילדים, מאומצים כחוק, ילדים שלא זכו לבית.
לכל ילד יש זכות למשפחה וחום, כך אמרה לי חברתי לפני שנים. הילדים בגרו, הם כבר הלכו לדרך חדשה.
בבית בחוה נותרו החברים שלי.
סתיו בחלונות….
הייתי שם שבוע, לא הרבה. טיילתי שם הרבה ברגל. לאורך הכבישים.
וגם בין העצים, ביער.
קצת נסענו, הרבה הלכתי. לאגם. לשפת המים. גם ביער, גם בעיר. יפה שם ושקט מאד. הרדיו לא מודיע כל חצי שעה מה מעצבן מרגיז ומעורר אי שקט בעולם.
אפשר לנשום.
כן, בעיקר ספגתי את השקט הירוק, את החיבור לטבע
כן, אני רוצה לחזור לשם. כעת הכל מושלג.... תור עצים דולק. והאויר דומם.
