ללכת וללכת … חויה מסעירה עם טעם של עוד ועוד
יפה כפיר – 28 באפריל 2006
היה יום שמש טוב – אחרי ימים לא מעטים של גשמים וערפל, ולילות קרים.
אימת ההר: כריסי – המארחת שלי בטאופו – חוזרת ומשננת לי ללא לאות, כאילו הייתי תרמילאית צעירה: אל תקחי את ההר כמובן מאליו. הוא גובה קרבנות, הוא פראי וקשוח.
אני – מקשיבה לכריסי בתשומת לב – ולוקחת עוד חולצה ועוד חולצה, כובע צמר וכפפות והרבה מי שתיה – למרות שהיום נראה יפה כל כך בבוקר.
מן הסתם נכנסו אל המסלול מאוחר מדי, הלכו לאט מדי, ביום שבו מעטים היו המטיילים. נותרו אחרונים, הוא נפל ומת – והיא נותרה לבד…
לא מובן מאליו.
המסלול מטפס על האוכף בין שני הרי געש – הטונגרירו והנגאורוהו ( Ngauruhoe) אליו הצעירים רצים למעלה , ומספרים נסים ונפלאות על יופיה של התצפית.
הצעירים עוברים אותי, חולפים על פני בקלות. גם כמה אלפיניסטים בני גילי מדלגים על השבילים.
לא ידעתי: ה-Red Crater הוא המקום בו נפח נפשו אדם אמש.
אני עומדת שם – ומתרגשת מן הפראיות של הסלעים.
מתחת לרגלי סקוריה ואבק וולקני.
עולה לאט – וגולשת בירידה בתוך האפר הוולקני אל הבריכות: ירוק טורקיז פתאום בתוך החום והשחור.ש
סיכום טכני:
הגעתי אל מגרש החניה שמול משרדי ה-DOC ב-0730, ב-0800 יצאה ההסעה וב-0840 התחלנו ללכת.
המסיעים קוצבים לי זמן – בשעה חמש וחצי ההסעה האחרונה מסוף המסלול בחזרה אל המכונית
ב-1715 הגעתי אל סוף המסלול – בדיוק בזמן, מכיוון שלא קרתה שום תקלה בדרך.
המסלול לא נחשב לקשה במיוחד.
בין הצועדים הייתי אני בין המבוגרים ביותר, והלכתי לאט יותר מכל האחרים.
במשך כל הבוקר נעקפתי על ידי זריזים יותר – ואל הסוף הגעתי כמעט אחרונה.
כל היום הייתי בתנועה, למעט הפסקות אחדות, קצרות באופן יחסי.
לי היה קשה בעליות: לא היה לי אוויר. עליתי לאט, לאט מאד, ובירידות ובמישור הלכתי במהירות.
השביל פגוע מן הסחף והגשם, וממספר המטיילים אשר גדל ומתעצם מדי שנה.
השנה – 45,000 מטיילים צעדו בטונגרירו קרוסינג טרק. בגלל כל אלה – חלק מן השבילים פגוע – ולא מותקן להליכה נוחה כמו השבילים בטרקים אחרים, עם רשת על הדרך, מדרגות וכדומה. החלק היורד פגוע במיוחד וקשה יותר להליכה.
