טיול ראשון שלי להודו – שנת 2008. אין לי שמץ…..

דלהי -ערב ראשון
בטיסה מטשקנט לדלהי היינו שני ישראלים: משה, עלם חמודות שבא "בלי שמץ" כדרך הצעירים לתור את העולם . גם אני לא התכוננתי . "בלי שמץ" – גם אני באה לעיר זרה לחלוטין.
נחתנו במלון תרמילאים ללילה. עייפה טרוטת עיניים וחסרת אנרגיה לחפש דבר אחר השלכתי את המזוודה ויצאתי לבדי לרחוב. שוטטתי הרבה ברגל. לא צילמתי כלום. דלהי חשוכה ומאובקת, די דוחה למען האמת.

הרבה הרבה גברים פנו אלי בהצעות למיניהן – מתחילים תמיד אותו דבר: מאין את? מהולנד? מגרמניה?. … כך, בלי להתכוון אני מבינה למה המזרח מושך כל כךאת בני המערב. הזדמנויות בלי סוף לקשר…. לא לבד לרגע.
אינני מסגירה את מוצאי. זה לא חשוב. המטרה היא מן הסתם למכור לי משהו, או אולי לגעת רגע בעולם שלי המסודר, העשיר. מה שיש לי הוא חלום לעניים של דלהי.

"זה החלום הכי גדול שלי: פעם בחיים לצאת מהודו. לנסוע במונית ברחובות ניו יורק" כך שח לי המדריך בסיור שלקחתי יום אחרי.
ארוחת הערב היא מגע עם דלהי האחרת: קהל יפה ומהודר, ושתי כופתאות נפלאות, גדולות וטעימות מאד בצלחתי: גבינה וירקות שקדים ואגוזים, עשבי תיבול.
הרבה, טעים, משביע, מרגיע, עם לחם מקומי שטוח מתובל: טעים טעים טעים. בלעתי גם בקבוק של מים מינרליים ולמיטה, צוללת לשינה עמוקה עמוקה.
שינה נטולת חלומות בתוך חלום שמתגשם.

 

השארת תגובה

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד