יומן מסע

נפאל – טרק פונהיל – מסע לאשה מבוגרת ושיר געגועים בסופו

טרק *GHOREPANI POON HIIL -טרק למבוגרים מתחילים – נפאל 2007, בת 57.

מוקדש לזכרו של ד"ר אברהם פיזנטי שגילה לי לראשונה את קסם הטרק באהבתו להימאלאיה

אני אוהבת ללכת ברגל, רוצה, אבל לא ממש בכושר המתאים. וכמו תמיד – אצלי – הרצון חזק – הרוח איתנה ואופטימית – ומחפה על החסרונות של הגוף
לא התלבטתי יותר מדי, בפוקהארהנרשמתי, ויום אחר כך כבר יצאתי לדרך: הלכתי, טיפסתי, שרדתי, חזרתי. היה נפלא. נפלא ומרגש. כמו כל מאמץ גדול שמניב תוצאות, וסיפוק. וצילומים.

שניים יצאנו לדרך: הפורטר הסבל והמדריך – סופיל, ואני. צוות לארבעה ימים: אני – נושאת את עצמי, מצלמת וכותבת.

סופיל – מורה את הדרך, מתרגם, מדריך ונושא הכל על עצמו: את התרמיל שלו (קטנטן) ואת התרמיל שלי(גדול) את המצלמות ואת המים…

יצאנו מוקדם. האגם של פוקארה, כדרך האגמים, היה יפה בבוקר : אד על פני המים. המאצ'פוצ'רה -ההר הקסום המתנוסס מעל העמק – מבטיח טוב והוא מעל ראשינו, קרח וחשוף, נקי מעננים. כמו חץ מושלג היישר אל השמים, חץ גרניט….

הלכנו, מ- NAIPUL לתוך ההר: כפרים קטנים על שביל האבן, ללא דרכים ומכוניות, אין קליטה של פלאפונים, שקט רב.

החקלאים בסוף עונת קציר האורז: דשים את החציר, דשים פולים למיניהם… חורשים לקראת המשך הגידולים… בתי הארחה יפים לאורך כל הדרך, צבועים כחול לבן, מקושטים בשלל צבעי פרחים וגם כתום של תירס שהבשיל תלוי על כל המרפסות. בדרך יש הכל: מים. קלמנטינות. יש שרותים מצוחצחים בכל מקום.

היום הראשון עבר בניחותא, באופן יחסי.

היום השני -כולו טיפוס. 6 שעות למטייל ה"נורמלי", 10 שעות לי: בשש בערב הגענו לGHOREPANI , אני כמעט זוחלת….

אני מטפסת לאט, בקצב שלי. לאט לאט לאט לאט. היה זה יום קשה, אבל, זה המסע שלי : אני פטורה מדאגות, נושאת את עצמי בשבילי האבן התלולים. תערובת של קשה – ונעים.

יודעת, כעת כבר אין מוצא מן ההרים, רק בסוף הדרך. מטפסת לאט לאט, וטוב לי הטיפוס: מביא אותי לנוף יפה. מבט אל הפסגות, תצפית אל ראש ה- ANAPURNA

7219 מ' מעל פני הים. פיסגה מושלגת מתגלה לי, לאט לאט… מן הבוקר טיפסנו 500 מ', עד הצהרים.
עוד 700 לפני, עד גורפאני. לאט לאט נחשפת בפני כיפת השלג, זכה, קרה ולא מושגת.
לאט לאט אני עולה. עולה….. עד שאגיע. אין ברירה אחרת.

יושבת לפרקים, נשענת על האבנים. חונה על שפת המים. הם זכים – צלולים. לאט לאט לאט לאט לאט. זה לא כל כך קשה כשעולים לאט.
אני נושמת, מסדירה את פעימות הדופק. עולה לאט כי יש לי זמן להתנסות הכבירה הזו. אינני ממהרת.

זה הזמן שלי.
סופיל נושא כעת הכל: את התרמיל הקל שלו, את התרמיל רב המידות שלי, המצלמה, העדשות, החצובה… לאט אני עולה אל הגבהים. עולה בהימלאיה.

מתרגשת, כן.

ULLERI. 2010 מ' מעל פני הים. הקור זוחל לעצמותי, וגם תחושת בחילה קלה. הגובה.
הולכים, הולכים, הולכים, הולכים, הולכים. בלי סוף. האנאפורנה מתכסה לאט בעננים. ולילה. קר.
נעים בין השמיכות. לבד, בחושך מחשבות רצות לאורך ולגובה, אל הפסגות, לתהומות, החששות, הדאגות, געגועים ועצב ושמחה, הכל נמס לתוך שינה טובה ועמוקה…

כיבוש ההר:

בבוקר השכמנו לעלות ל- POONHILL זו המטרה: לראות את ההרים, את הפסגות… אני עולה, לאט. אומרים שעה – לי שעתיים. מעפילה לאט. המדרגות תלולות. אבל למעלה מנצנצת הפיסגה, אל מול האנאפורנה.

לא ויתרתי, ובסוף הדרך הם חיכו לי,ההרים: זר פסגות עוטר את POONHILL:

סופיל מצלם אותי – מנציח את הרגע – ואחר כך – מונה אותן אחד אחד, את הפסגות.
גאה בארץ, בהרים, נפאל שלו:ההימאלאיה.

Fishtail (Machha Puchhre)              – 6997 m'
Annapurna South                              – 7200 m'
Dhaulagiri                                           – 8167 m'
Poon Hill                                             – 3200 m'
Ghorepani                                          – 2800 m'
Annapurna First                                – 8097 m'

כעת נותרה הדרך חזרה. שרירי הכואבים הם עניני בלבד , רק שלי.
לראשונה בחיי אני במרחק יומיים הליכה מדרך, כביש ומכונית.
יומיים הליכה. יש בזה קסם רומנטי, אך לגבי זו מציאות קשה ובלתי מתפשרת , אין ברירה, צריך ללכת.
ארוחת בוקר ויורדים. לאט לאט , אמרנו?

הולכים בירידה, מדרגות ומתלולים, זה רע לברכיים, זה רע לשרירים, לשוקיים, אך זה מה שיש. נחמא פורתא אני מוצאת בצעירים הרבים המטפסים מולי, בעליה…

ההישג וההקלה שבשביל היורד שוטפים אותי בגל אופטימי – מחשבות ותכניות לעתיד… החיים יותר אפשריים.
מזג האויר נפלא, הג'ונגל ירוק, ומנומר בבתי תה יפים ופרחים כתומים זוהרים לרוב. תה עם לימון בכל תחנה ואוכל נפאלי טעים ופשוט.בסופו של דבר זה היה יום קשה. 8 שעות של ירידה במדרגות מפותלות, מעוקמות, מדרגות של אבן זעירות, ענקיות, גבוהות מדי ונמוכות מדי. המאמץ גדול. כואב בקרסוליים, אך אוכל, לילה ומקלחת חמה – ואני מוכנה בשמחה ליום הבא.

בערב סופיל שר בשבילי שירים נפאליים, לפי בקשתי. כמו תמיד,כולם על אהבה, על לב שבור… הוא מסביר, חושב ארוכות, בוחר את השירים אחד אחד.
מחפש את השיר שיבטא הכי טוב את רוחה של ארצו, נפאל. וכשהוא שר – כל פניו כתפיו וזרועותיו שרים. לא חשוב כלל מה השיר אומר, האיש מביע בשירה את כל הצער והכאב שבאהבה.

אני בוחרת לו שיר ישראלי. בלי הסבר אני שרה, בשקט, לו ולכל באי האכסניה הקטנה המבודדת, תלויה על הנהר בהר, שנקבצו סביבנו, חבורה קטנה, במרחק של יום הליכה מכל מקום:

מיהו המילל ברוח

מילים יעקב אורלנד. לחן עממי רוסי

מיהו המיילל ברוח
והרוח בו
מיהו שהשאיר פתוח
את דלתי ליבו
מיהו, מיהו שמא, שמא כלב
נד על הדרכים
כי תמיד, תמיד בלילה דלף
הכלבים בוכים

או אולי זאת הרכבת
שם בערבה
שגזלה מן האוהבת
את מאהבה
או אולי, אולי, אולי זה ילד
שנולד עצוב
שהייתה הייתה לו אם אומללת
והלכה בלי שוב

מיהו המיילל ברוח
ובקולו השכול
מי המתפלל לנוח
ואינו יכול
זה שיר דחי זהו שיר של בכי
ששרים כולם
כך זולג, זולג לו על הלחי
עצב העולם

מיהו המיילל ברוח
והרוח בו

הרוח מייללת בלבי……………….

בסוף הדרך הסתכלתי מדי פעם לאחור: ההרים, האיכרים, שבילי האבן, כל אלה נעלמו לאט, נותרו שם מאחור.

אני, ברגליים כואבות ולב שעולה על גדוליו הלכתי בחזרה אל עולמי המוכר. פוקארה. קטמנדו. תל אביב. ירושלים. אל הבית.
געגועים עזים כבר מציפים אותי, אל הפשוט, המידי. השקט. הדממה שרק המיית הנהרות פועמת בה. השוורים גועים, אוושת עלים ברוח, האנשים שקטים שקטים, ממלמלים לי *NAMASTE*, NAMASTE…..

*טרק גורפאני – פונהיל הוא טרק קצר למתחילים, בן 5 ימים. עיקרו – טיפוס לכפר גורפאני ובבוקר השלישי טיפוס לפסגת פונהיל לתצפית על רכס האנאפורנה. הטרק הוא מעגלי, בן 5 ימים. אני הלכתי וחזרתי באותה דרך יומיים+יומיים על פי מגבלות הזמן והיכולת הפיסית שלי.

** NAMASTE – ברכה נפאלית מקובלת לכל מפגש

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון