יעל בתי יעל

יעל. בתי יעל.  הבת שלי.  יעל נהרגה בפיגוע חבלני בשערי בה"ד 7. 9.9.2003.
קיץ 2003 החל כאילו כלום – עד שפרצה המציאות אל תוך חיינו. כמו רבים חשבתי גם אני שאם אטמון את הראש עמוק בחול – הכל הכל יהיה בסדר.

הקיץ החל בטיולים, והישגים, וחוויות נפלאות. טיולים, אנשים, ונופים, ומראות וקסם. שירים ואהבה.

וגלויות צבעוניות. גלויות שעפו מכל פינות הגלובוס אל בה"ד 7 – אל ילדה ששמחה בן. ותלתה אותן על הקירות, עד שלא היה יותר מקום. והתגאתה באמא שלה, אמא שהיא קצת ציפור נודדת וקצת צוענייה ואוהבת את החיים ואוהבת את הילדה שלה.

ילדה שבאה לשדה התעופה שוב ושוב, מביאה לשדה ולוקחת הביתה, וחיוכה קורן. ומלווה אותי הלאה. ילדה שאישרה וקיבלה את דרכי לחיות, את הבחירות שלי ואת האמת שלי. שחיזקה אותי בהחלטות מסובכות. ילדה שידעה לתת עצות מן השכל לאמא שלה, והבטיחה תמיד אהבה, אהבה בלי מידה ותמיכה ללא גבול.

קיץ עם הילדה שלנו, הילדה שלנו, יעלי , יעלי – ילדה שהייתה כל מה שפיללנו לו אי פעם – אוהביה כולם – יפה וחכמה ומוכשרת.  זה היה קיץ רצוף ב צחוק ובחדווה

פיגועים היו משהו שקורה לאחרים.

והיה גם ערב בבית קפה, עם יעל ויחד עם טל, ערב אחרון. 48 שעות לפני מותה של הילדה שלי. ערב נפלא עם שתי בנותי, קרבת לבבות ובדיחות הדעת ותכניות.  כניות וחלומות ומחשבות לעתיד. ואז פרצה המציאות אל תוך חיינו.

יעל נפגעה. ומתה מיד, במקום. ההלם. הכאב. היגון והצער – הם בחיינו בזמן האחרון.

מאז שנהרגה יעלי – מאז שנהרגה יעל – המלים עושות את דרכן בכח מן המציאות אל ההכרה –  מאז שיעל נהרגה – מאז שאין לי עוד בת צעירה, מאז שהפכתי לאם שכולה – אני ערה עוד יותר לסבל בחיים שסביבי. תמיד הייתי. ועכשיו אני יודעת יותר מתמיד:

מי שאין לו כלום – לא יפסיד דבר. ומי שיש לו – עלול לאבד. ומי שאוהב – צפוי לאבדן האהבה. והסבל גדול ונורא כל כך – כי בורכנו: בילדה חרוצה וישרה כמו סרגל, שאהבה את החיים וחיה אותם בכל הכוח.

ילדה צעירה שזכתה באהבה מכל עבר, וכבר חלמה על נישואים ומשפחה וילדים, ואהבה של איש מיוחד ויחיד שיהיה לה שלה. ילדה שהייתה חמודה, מתוקה, ומצוינת.

ועשתה הכל הכי טוב שאפשר.

הכי טוב שאפשר – זו צוואתה לי, ולנו, כך אני מאמינה: לחיות, לחיות בכל הכוח ולעשות הכל הכי טוב שאפשר. אני אוספת את השברים – כמו שאר אוהביה של יעל. אוספת ובונה את חיי מחדש. בונה את חיי אל המציאות החדשה – בלעדיה.

בוחרת בחיים – ולא רואה לעצמי אפשרות אחרת.  חוץ מלחיות – והכי טוב שאפשר. לחיות חיים של יצירה. כמו שיעלי עשתה ואהבה. לחיות חיים של נתינה – והיא, הילדה שלי, הייתה אלופה בלתת בנדיבות, ובשפע. בלעשות בכישרון, ותמיד תמיד – הכי טוב שאפשר.

אני מבקשת להודות באופן אישי לכל מי שבא לכאן הערב. כל מי שבא כאן הערב – בא מאהבה. אהבה ליעל. אהבה לטל – אחותה שהייתה אהובה עליה מכל.

אהבה לבן – אבא של יעל. שהיו בה כל התכונות הטובות שלו, ושעשה אותה למה שהייתה בשנים של אהבה והשקעה ללא גבול.

כל מי שבא לכאן הערב – בא רק מאהבה. והאהבה הזאת, היא, אולי והלואי, תשמור על שפיותנו.

בלעדיה.

בחיים שיש לנו לחיות אחרי מותה, במציאות הנוראה הזאת.

הדברים נכתבו להתכנסות של חברים:  יומולדת ליעלי – בהעדרה. בת 23. דצמבר 2003





הצער הוא בכל / יפה כפיר-סימון

הצער הוא בכל, יעל. הצער הוא בהעדרך.

בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי, ותהיי לי שוב, בתי.

הצער הוא בכל: בשכחה שמאכלת את זכרך, את היותך.

לאט.

זכרך הולך ונעלם, ושום דבר שאעשה לא ישנה זאת.

לא עוד צמיחה והתחדשות של החיים, של מה שאת היית.

נותר רק פצע מדמם, איבר קטוע. צער, ואימה.

הצער הוא בהשלמה – מרה ומייסרת, ואין מנוס.

הצער – בקינאה, מרה ומייסרת. משפילה. קנאה באמהות שילדיהן כולם חיים.

מראה של אם ובת מטריף את דעתי, כי גם אני רוצה, אותך, את ילדתי שלי – אתי.

הצער הוא בזכרון של הדקות האחרונות: סיפרו לי, על האש, הרעם, איך נפלת פקוחת עיניים. ולא הייתי שם לשמור עליך.

זה לא מרפה. בכל מגע עם המציאות עולה הצער.

בחדשות.

במלחמה האחרונה.

בדיווחים מן השטחים.

בקורותיו של הסכסוך.

בכותרות העתונים. מכל הכיוונים הוא בא, חותך לי בבשרי, עדיין חי בשרי,

למרות מותך.

והשמחה בכל.

באליה שזה עתה נולדה. ושמה הוא ההיפוך של שמך, יעלי.

וזה מבליט יותר את העדרך, יעל, את חסרונך, את התחושה של אילו, אילו לא היית שם באותו הרגע.

ובי ישנה שמחה, יעל, בהעדרך אני שמחה ולפעמים צוחקת,

אני נותרתי בחיים האלה, בלעדייך,

אישה שמתבגרת אט, אל הזיקנה,

אשה שמחה במה שיש, יעל, חולמת חלומות, חווה את הכאב, הרבה נוסעת, ובעיקר מתגעגעת: לספר לך איך היה,

היכן הייתי,

מה חוויתי,

מה היה לי טוב

וכמה אושר יש כאן,

אושר שאת לא תזכי לו לעולם.

וכך הזמן חולף ומתכלה.

ויש בו צער ושמחה.

בלי סוף.

בלי קץ.

ואת כבר לא יודעת, לא שומעת, אני יודעת שאת לא שומעת,

ואין מנוס, ילדה שלי. מלהיות כאן בלעדיך, בלי יעל, יעלי, ילדתי.

 


טיול – המקהלה הקמרית "יעל" של בית הספר לאמנויות באשקלון, 2015


עם צאת הספר "מעבר לכאב"

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד