שניהם קשורים לסיפור שלנו, למזרח התיכון שלנו.
שניהם מנותקים, חיים אחרת מאתנו במקום רחוק מאד מכל המלחמות.
תובנות מן המפגש – אין לי = פרט לאחת. אני יודעת שאני שפוטה. להיות יהודיה. להיות ישראלית. בשבילי זו האופציה היחידה. ואין אחרת. אבל לילדי? לנכדי???
במיניבוס שעולה צפונה, לכיוון טיקאל, היא יושבת לידי. היא מניו זילנד, היא צעירה ויפה ונוסעת עם חבר שלה. לשניהם עור צח ומבט בהיר, שניהם נראים מאד ניו זילנד. חיוביים ואופטימיים, צוחקים ושמחים.
שוחחנו על דא וגם על הא, ואז להפתעתי היא שאלה אותי – על מה בעצם הסכסוך שלכם שם? תוכלי להסביר לי? אני לא ממש יודעת משהו על זה…
היא לא שמעה על אברהם אבינו…. יצחק ויעקב, אולי דוד המלך? שלמה? לא. פניה ריקים מזכרון.
לא, היא לא יודעת כלום. בבית הספר לא לומדים תנ"ך. גם לא על עקדת יצחק, השם עשיו אינו אומר לה כלום. דוד המלך בעצם קצת מוכר לה, גם מוחמד.
אני מסבירה לאט לאט את שרשי הסכסוך שלנו, ממש מראשיתו, והיא מאד מקשיבה, אבל אינה יודעת שום דבר על הבבלים, האשורים, שיבת ציון והורדוס וגלות. ומיהו יהודי…וגם לא על הכיבוש המוסלמי באירופה – כל זה מחוץ לעולמה.
היא לומדת רפואה באוניברסיטה, באי הדרומי, בדוניידין…
על ישוע היא יודעת.
לא, היא לא נוצרית. מה פתאום? בכלל לא.
היא מתענינת בסיפור שלנו, ושואלת שאלות ואני חשה שהיא מנסה לעגן את הסיפור שלנו בעולם שלה, אל משהו מוכר.
הסברתי. איך התחיל הכל.
איך כולנו, יהודים נוצרים ומוסלמים מאמינים באל אחד, ואיך פתאום הוקמה המדינה שלנו.
את המילה "שואה" היא מכירה, . כן, היא שמעה על תאי הגזים, עכשיו היא לא צוחקת. עצובה.
אני מונה את כל המלחמות אשר עברו עלי מילדותי – וגם על עזה אנחנו מדברות, והפליטים. את המילה הזו היא מכירה. היא ראתה בטלויזיה. אני מסבירה שבעצם אני, אני דור שני לפליטים..
פתאום – מתוך נבכי הזכרון היא מעיפה אלי את הפצצה – אבא, אבא שלי יהודי!!! בכלל שכחתי, היא אומרת לי.
איפה הוא נולד – אני שואלת.
כן, בישראל, היא עונה לי, פתאום נזכרתי, היא צוחקת. בקיבוץ? יש דבר כזה, נכון??? איך שכחתי היא אומרת.
אצלנו בבית לא ממש מדברים על דברים כאלה…. אנחנו ניו זילנדים.
אני יושבת שם, במיניבוס בצפון גואטמלה, וחושבת על בחור ישראלי. קיבוצניק, בן גילי בערך, שהלך לארץ הכי רחוקה שאפשר, ויצר לילדה שלו חיים נקיים מחורבן בית המקדש, החשמונאים, הורדוס, חיים בלי גרוש ספרד.|
ובעיקר בלי עקדת יצחק.
הד חוזר אלי מן המפגש עם הילדה הניו זילנדית: שמו פאוזי. דור שלישי בגואטמלה. כן, שרשיו בפלשתין
נפגשנו בטיקאל.
מוצאו לפני שני דורות – מטייבה, במשולש.
גם הוא עם בת זוגו: צעירים יפים יפים יפים. Uעשירים בעליל.
הוא מגואטמלה, היא מקוסטה ריקה. לא רחוק להם – שעה וקצת טיסה, והם עומדים להינשא.
הגיעו לטיקאל לחופש.
הבגדים, האביזרים, הכל משדר הצלחה, שניהם דוברים אנגלית רהוטה שוטפת, ויש להם השכלה מצוינת ופניהם אל העתיד.
סבא שלו, כך מספר לי פאוזי, שניה אחרי שהוא שומע שאני מישראל, היה פלשתינאי.
עזב אחרי שהתורכים עזבו את ארץ ישראל.
כמו שמעגל נסגר כך גם הוא מספר לי, במיניבוס שנוסע מ-FLORES ל – TIKAL, איך כל המשפחה גאה בסבא, שניסה את וונצואלה, ובסופו של דבר תקע יתד בעיר נמל בגואטמלה.
הוא היה חכם, ובעיקר ידע לעשות כסף. ידע לשכור בר ליום או ליומיים בנמל… היה לו מידע על אניות שעתידות להגיע,מכר אלכוהול למלחים בימי שיא הביקוש.
כך עשה את ראשית הונו. וכל השאר היסטוריה: הוא נישא למקומית, והקים, עם עוד שני חברים שהגיעו אתו מטייבה בפלשתין עסקים בעניני טקסטיל, ובעיקר משפחה לתפארת.
בני המשפחות קשורים בעבותות של משפחה ועסקים עד היום.
הוא, פאוזי, ביקר בטייבה, כשהיה ילד, אך היום אין לו קשר עם המשפחה בפלשתין.
בכלל לא. הוא גואטמלטי…. רק השם פאוזי נשאר כזכרון למורשת של סבא.זה הסיפור. כך שמעתי. ורשמתי לעצמי.
———————————–
איבדנו (אני עם בעלי הראשון ובתי הבכורה) את בתנו יעל בפיגוע חבלני. גם בעלי השני, עמירם, נפרד מן העולם אחרי שלוש שנות נשואים. לא הכל בשליטתי. אני יודעת – אבל – אני חולמת בעברית. למרות שמדברת ספרדית לא רע ואנגלית טובה מאד.
לי ברור לגמרי שאני אזרחית רק במקום שהוא שלי. בגלל שאני דור שני לשואה. איני רוצה להיות זרה.
הזהות שלי, התרבות שלי, השורשים שלי הם הנכס האישי הכי חשוב לי.יש בי קבלת הדין, ואני רוצה לחיות בבית.
———————————–
לכלכם, חברי ששומרים אתי על קשר – חיבוק ודרישת שלום מגואטמלה. עם היופי והצבע הקסומים שכאן, עם העוני… ואימי המשטר….
תודה – יפה כפיר, פנאחצ'ל, אטיטלן, גואטמלה. שנת 2013
