לבד, החלומות שלי, והכמיהה לאהבה וזוגיות. הטעויות והתיקון הגדול.

חופשה לא צפויה בצפון איטליה, בחורף קר ונהדר. ראש השנה האזרחית 2015 

————————

יצאתי מחדרו של אדריאן במלון ברונלסקי, קרוב מאד אל הדואומו של מילנו וירדתי לקבלה. שכרתי לעצמי חדר משלי, ויצאתי מן המלון החוצה. החוצה.

לימון הופך ללימונדה. ראשית לכל ששכרתי מכונית קטנה לימים שיבואו. בקופת הכרטיסים של לה סקאלה קניתי לעצמי כרטיס אחד, במקומות הכי טובים, להצגת בלט הערב. עד תחילת ההצגה טיילתי לאיטי ליד הדואומו של מילנו, מהיפים בבניינים שבעולם. ספגתי את מראה החלונות, אכלתי ערמונים חמים, סלט גדול, והרהרתי בהחלטות שלי, באושר, בכמיהת הלב, בשלוות הנפש שירדה עלי  –  ובעיקר באהבה.

————————

לפני הכל
הצחוק שלך ממיס אותי, כך כתבתי לו באתר ההיכרויות. היה לו צחוק גדול, חיוך ענק, פנים שמחים. שוחחנו, וצחקנו, והוא בכוחות עצמו, לפי כתובת הדאר האלקטרוני איתר את האתר שלי באינטרנט והתרגש. והתפעל מאד, כצפוי.

כשניפגשנו אמר לי איך הרגיש באיכות הלא רגילה. כך אמר. הכיר ביכולות שלי, וגם העריך אותן. הוא הבין מהר שאתי אפשר הרבה: לחוות, להנות, ולאהוב.
את כל כך שונה מרוב הנשים.  אתך אפשר לחיות – ולא למות משעמום.

————————

ההתחלה
כשנפגשנו לראשונה הוא דיבר ודיבר ודיבר את עצמו לדעת. סיפר לי בפרוטרוט את כל קורות חייו המורכבים.
ארבע מערכות יחסים ארוכות.
נישואים ארוכים, כמו שלי, ושלושה ילדים. אשתו הראשונה היתה עורכת דין, היתה אלכוהוליסטית.
אז  בערב לא חשבתי על הצד שלה. שפטתי אותה מיד, ועליו ריחמתי. זה הרי נורא – איך אפשר לחיות עם מן אשה כזו. אלכוהוליסטית. ועוד עורכת דין….
רק כשנפרדתי ממנו יכולתי להבין את האשה ההיא, למה היתה זקוקה למפלט באלכוהול.

היתה אשה שניה ועוד ילדה. "זה היה התנאי שלה, ואני הייתי מאוהב, והסכמתי. למה לא בעצם?"
כך אמר. שמה של הילדה – יעל. לא, הוא לא רואה  אותה. אמא שלה לא מסכימה. לא רוצה ממנו דבר וחצי דבר. נורית קטנה בי מנצנצת במעמקי מוחי. רק לרגע וכבתה.

היתה אשה שלישית. עליה לא הרחיב את הדבור. שנים אחדות הם חיו יחד. וזהו

ורביעית, רחל, רצתה להיות זמרת. היה לה חלום, והוא, אדריאן היה "מגשים החלומות".  כך אמר לי באירוניה. הוא בנה אותה, השקיע בה כספים לרוב. 170.000 ש"ח.   כך אמר – ואני הצטמררתי. כל כך הרבה כסף….
לא, הוא גר בדירה שלה, היא לא הסכימה…
הוא שכר לעצמו דירת מרתף ליד ביתה, הרגיש שם כמו כלב.
הוא השקיע בה הכל, והאמין בה, כי היא יותר טוב מיסמין לוי. כך אמר לי בבטחון רב. הוא  לא מצטער על הכסף. היתה לו חווית ענק, הוא היה מפיק, ושכר רק את טובי אנשי המקצוע מעולם הבידור. מיטב המוסיקאים, ואנשי הבמה. פחות ממצוין לא עבר אצלו, כך אמר. עד שזה נגמר.

סיפר לי על המשברים, על הקשיים לחיות לבד, הרגשות הפגועים, הנתינה הלא מבוקרת, וזה הזכיר לי את עצמי:  לתת, כדי להרגיש שאתה קיים. שיש לך ערך.

סיפר גם איך נפל לדכאון כשעזבה את מיטתו. רצתה שימשיך להיות האמרגן שלה… ואיך הלך לפסיכיאטר להתייעצות, ואני חשבתי בלבי – מה את בכלל יודעת על האיש הזה, אולי הוא היה מאושפז? אולי הוא חולה נפש?
הפסיכיאטר הרגיע אותו ואמר לו: "מה אתה מתפלא? הרי ברור שאתה במשבר"  ונתן לו כדורים.

אדריאן העיף את כל הכדורים לפח, מצא עבודה בירושלים כקצין בטחון ברשת מזון חרדית גדולה, שכר דירה קטנה בתוך הנוף בהר אדר, והתחיל את החיים שלו מחדש.

אני מייד מצאתי בו קוים דומים לחיי. הניצול, היכולת להמשיך קדימה… חיבקתי אותו בדמיוני וחלמתי על המשך ביחד, עבודה ומסעות ואהבה. אדריאן הרבה להזכיר את המילה הזו, אהבה. בלעדיה אין טעם לכלום, כך חזר ואמר.

הוא גם סיפר לי  ארוכות על הכמיהה שלו למסעות, לתור את העולם. על הסקרנות הלא מסופקת, ועל כך שכמוני גם הוא למד בקורס מלווי קבוצות, וגם קורס סוכני  נסיעות עבר, ואיך החיים לקחו אותו למקומות אחרים לגמרי.
הזדהיתי אתו מאד. קסם לי המראה הגברי, הכמעט קשוח שלו. ראשו כולו שיער אפור, צפוף, כפות ידיים גדולות וחמות ורגליים חסונות. וגם הגו – שרירי, מוצק.

נמשכתי אליו – וכשישבתי והקשבתי לו חשבתי לעצמי איך זה יהיה לטבוע בחיבוק הגדול שלו.

הוא דיבר ודיבר ולא הסתכל עלי בכלל. הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי בשקט: האיש הזה הצליח להרוס ארבע מערכות יחסים בחייו…. וגם  אמרתי  לעצמי – את לא יכולה לדעת כלום. חכי. נראה מה יהיה.
שוחחנו ארוכות, הוא דיבר, וסיפר את כל סיפור חייו. אני הקשבתי. רק שאלתי שאלות קצרות. כשניסיתי להוסיף מילה משל עצמי זה לא התאים – הוא לא שמע אותי.
היה לו משפט גירושים ארוך וקשה, והיה סכסוך גדול על הילדים, בעיקר על הבת הצעירה.
אשתו היתה עורכת דין. התדרדרה לאלכוהול. הסימנים כולם היו שם – ואני לא הבחנתי בהם.
ראיתי רק את המצוקה שלו, האמיתית, ורציתי מאד לחבק אותו, לעזור לו, לרכך את הכאב, לספוג את הזיעה ואת הדם.  נגעתי בו קלות מפעם לפעם, וכשהוא חייך לבי הוצף שמחה.

הוא היה גבר אמיתי, בתפיסתי המוטעית, המקובלת: גבוה, חסון, כתפיים רחבות וגוף חזק. כן, רציתי אותו, ובעיקר רציתי להיבלע בתוך החיבוק הגדול שלו.
אדריאן סיפר בעיקר כמה היה חשובים לו הבית, והמשפחה, וכמה הוא כמה לזוגיות. מקום להניח את הראש – כך חזר ואמר. אני הוספתי מעט  מאד דברים על עצמי.

ואז  שאלתי –  למה בעצם מילאנו?
סתם, ענה בנון שלאנטיות, וחשדתי לשניה אחת שהוא משקר, אך לא פיניתי די מקום למחשבה הזו.
אני אוהב להיות בראש השנה האזרחית בערים גדולות, להיטמע בהמון האנשים, לראות את האורות, המוסיקה…
לבד? שאלתי.
בטוח, למה לא? ענה. ואני התאהבתי בו עוד יותר.
רק למחרת הזכיר את האיטלקיה. ממילאנו. אשה שהכיר באתר ההכרויות TWOO. התמונה התבהרה פתאום. הם התכתבו, וצ'וטטו,  ושוחחו בסקייפ, והיא הציעה לו לבוא למילאנו, והוא קנה כרטיס. ואז לפתע האיטלקייה הבריזה לו. חסמה אותו באתר. וכשנישאר לבד עם כרטיס טיסה למילנו – הופעתי  אני, שוקקת, מעונינת, ,אוהבת לטייל… למה לא? והוא הזמין אותי להצטרף…

יהיה לנו זמן באמת להיות ביחד, כך אמר…
האם שיקר? או שבאמת התכוון למילים האלה? או אולי רק מצא סוג של פתרון לבדידות שלו, כשהאיטלקיה הבריזה, כלשונו….

שעתיים ויותר ישבנו ושוחחנו, ליד האש בלובי הנפלא של מלון "אמריקן קולוני" בירושלים (זה לא הסגנון שלי, המלון המפואר הזה, כך זרק לי בקצרה למחרת, ואני מיד הרגשתי אשמה).

אדריאן מצא חן בעיני. כשנפרדנו – רציתי לדעת מתי ניפגש שוב.  אז ניפגש כשאחזור ממילנו – כך אמר לי כשנפרדנו. נותרו שלושה ימים עד הנסיעה שלו, ולא הבנתי למה לא לפני, אך לא אמרתי דבר. תהיתי קצת. הרי היתה פגישה נעימה והשיחה קלחה.
קשה לי עם מצבים של חוסר ודאות, אמרתי לו. והוא הגיב מיד: חוסר ודאות זה מצב הכי חביב עלי, כך אמר לי בצחוק גדול. אני אוהב למתוח את המציאות אל הקצה הכי רחוק של חוסר ודאות…

לעתים אני אומרת את מה שאני מרגישה. רוצה להיפגש גם הלאה… וכאלה דברים. זאת כשאני חשה  בטחון באופן יחסי ברגשות שלי, במה שמתהווה.
לעתים זה מתקבל כלחץ ההזדקקות שלי לאישור פורצת בלי רשות לתוך מערכות יחסים חדשות, בזמן של היכרות ראשונה, ובדיקה ראשונה, ומתפרשת כחולשה, כתובענות, זה לא  עושה לי טוב. מחזיר אותי אל המעגל החוזר של בדידות והזדקקות והכרות ומשבר ובדידות שהולכת ומתעצמת.

————————

אחרי הפגישה הראשונה התלבטתי בקשר למילאנו. זה עתה חזרתי, ותיכננתי סופשבוע מלא בהתחייבויות, נסיעה לצפון, ביקורי חברים והכנת טיול בגליל התחתון.
אדריאן לא לחץ. הניח לי לחשוב. שמתי לב לזה. הרגשתי שהוא מתכונן, שלא אגיד אחר כך….. אבל גרשתי את המחשבה מתוך ראשי.
החלטתי לחשוב באופן חיובי. בדקתי את האופציות לטיסה, וגם ביטלתי, שאהיה פנויה, תור לרופא אורטופד. הברך מציקה לי, אך זה סובל דיחוי.

חשבתי – והתקשרתי אליו. ביקשתי לשוחח אתו שוב. אדריאן נענה ברצון.  וכך אמר: משהו קרה בינינו בימים האחרונים. משהו מיוחד. מפגש של פעם בחיים – כך אמר.
בואי אתי, נבלה, ונבחן את הדבר הנפלא הזה בזמן אמת. נתרחק מן הלחצים של החיים. מן העבודה שלי, שרודפת אותי ביום ובלילה, מן המתח והפוליטיקה.  נבלה, נשוחח, וניתן לעצמנו הזדמנות אמיתית. אני מרגיש שזה פתח למשהו חדש שישנה את החיים שלנו, של שנינו. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, כך אמר.  שהוא מרגיש זה דבר חדש ומשמח. שנינו רוצים את אותו דבר: קירבה, נאמנות, ושקט.
כך אמר, ואני, עשרה ימים אחרי שובי מחדשיים במרכז אמריקה, עמוסת מחויבויות, ביטלתי ודחיתי פגישות והזמנתי לעצמי כרטיס טיסה. מילנו. חלמתי עליו, ועל עצמי נכנסת לחיבוק שלו.

שעות אחדות לאחר מכן, בקול שמח, הציע לי לבוא לקפה בקניון. הסכמתי מיד, הנחתי הצידה את כל מה שעסקתי בו ויצאתי מן הבית.הוא היה חביב, וטוב, וצחקנו. ואז הוא סיפר לי איך התלבט אחרי פגישתנו הראשונה עד שהחליט שאני האשה שאתה הוא הולך לבנות קשר אהבה חדש.
למה התלבטת, שאלתי?
בגלל הגיל שלך, אמר בגילוי לב.
ובגלל האסונות, הוסיף. זה כבד לי מאד, אמר.
וגם בגלל ה-LOOK  שלך, הוסיף. זה לא המראה של אשה שאני אוהב…  בחנתי את פניו: צעיר ממני בשנה, חרוש קמטים, הרבה יותר ממני. שתקתי. ימים אחדים לפני כן, בשובי מן המסע הגדול למרכז אמריקה הסתפרתי, והרגשתי כמו מלכת היופי. אחרי האמירה הזו, ועד שניפנפתי אותו מתוך חיי סבבתי בהרגשה כבדה. חשה מכוערת וזקנה, בוחנת את עצמי במראות בכל מקום, בבית, ברחובות העיר, שואלת את עצמי שוב ושוב – איך חשבתם בכלל אחרת. מכוערת וזקנה.
חכי, אמרתי לעצמי. את לא יכולה לדעת, וזו רק התחלה. וטוב שהוא משוחח בגילוי לב על רגשותיו. הרי זו פתיחות, ודרך להבנה אמיתית בין בני אדם.

————————

לפני הנסיעה
כך מצאתי את עצמי, ערב הנסיעה, בדירתו השכורה. יחידת דיור מבולגנת ולא נקיה בקומת הקרקע של בית גדול בהר אדר. אך הוא החליף לפני בואי את הסדינים, ואני חשבתי שזה סימן טוב, ושהאיש הזה זקוק לזוגיות ולאשה.

אדריאן הטביע את עצמו בחיבוק שלי, דיבר על התשוקה הנואשת שלו לחום גופה של אשה אוהבת, על התקווה לשים סופסוף את הראש על כתף של חברה, ולנוח. הואהיה מתוח, התחבקנו ונרדמנו. לא קרה דבר מעבר לחיבוק הפשוט.
הוא סיפר לי שלאחרונה לוקח לו יותר זמן… והוא נבהל כשהבחין בזה… אבל זה לא היה חשוב. עת לכל, ידעתי. היינו שנינו עייפים מאד.

למחרת קמנו מוקדם. באישון הלילה, בעצם. בערב שלפני היה לנו דיון קצר, מתי כדאי לקום. אני כיוונתי את השעון, והלכנו לישון.  כשקמנו בבקר היה לנו די זמן להתארגן בנוחות ולצאת בזמן לשדה התעופה. להיות שם שעתיים וחצי לפני הטיסה, כנדרש. כמו שאני נוהגת. כמו שאני אוהבת. בלי לחץ, וזמן לקפה, וקצת שיטוט בחנויות, ולעלות בזמן אל המטוס, ושיהיה לי מקום נח לתרמיל הגדול עם המחשב ועם המצלמה ועם העדשות…

אבל אדריאן חשב אחרת.
ראשית לא התלבש – אלא לבש בגדי בית נוחים. ופיזם לעצמו מנגינה וניגש למחשב לבדוק מיילים, ואחר כך, כשאני כבר ישבתי  וחיכיתי, לבושה במעיל ומוכנה לצאת,ניגש להכין קפה לפי כל הכללים והדקדוקים. ואז – גילגל לעצמו סיגריה, כי מהו קפה ללא סיגריה אחריו?
ואז התלבש. והתלבט מאד בקשר למעיל, ובעצתי בחר אחד מתוך שלושה שהכין לעצמו במזוודה המתפקעת (העצה הזו עלתה לי כעס רב שלו, והערות וקינטורים רעים מאד כשנחתנו במילנו והיה לו קר, לטענתו. בגללי כמובן).
ואני אמרתי לעצמי – תרגעי. לא את הכל את צריכה לנהל. תני לו את הזמן שלו. תני לו להרגיש שהוא הגבר…
כשהגענו לשדה התעופה, 30 דקות אחרי הזמן המומלץ ושעתיים לפני הטיסה –  אדריאן החמיץ את השלט "חניה לטווח ארוך"  שרחוקה מעט מן הטרמינל, וממנה יש הסעה לבאים לשדה אל אולם  הנוסעים היוצאים.
לא קרה כלום – אמר, ופנה אל מגרש החניה של "חניה לטווח ארוך קרוב לטרמינל": המקום היה גדוש להתפקע במכוניות, וכשהגענו התפנה מקום אחד. כאילו מישהו מלמעלה סידר הכל לכבודנו. ואדריאן אמר – ככה זה, צריך להתכוונן נכון.
להתכוונן, אם אתה מתכוונן נכון – הכל מסתדר כמו שאני רוצה.
אני שתקתי.

שתקתי גם כשהלך להניח תפילין ביישוב הדעת אצל אנשי חב"ד, וכששאלתי איזה קפה לקנות לו הוא הפטיר בחוסר סבלנות – אחר כך. וכשהיה אחר כך, כשאני שתיתי קפה והיה תור גדול והוא ויתר כי לא רצה לעמוד בתור ולחכות גם אז שתקתי כשרטן בקול. וחיכיתי בסבלנות ובשקט כשהלך לעשן סיגריה לפני העליה למטוס, וכשחזר רטן בקול גבוה – כמה עשן יש שם בפינת העישון….

————————

במטוס
ואחר כך במטוס נגעתי בידו, והוא נשאר קפוא. ושוב ניסיתי וידעתי כבר שאני מטרד. נסיתי לעורר שיחה ואמרתי שאולי נחפש שווקים מענינים.
לשם מה לך שווקים, סנט בי. קצת התבלבלתי  מקולו החד.
כדי לצלם, לראות, להריח, לאכול, נסיתי להסביר, וההסבר נשמע לי מטופש. שום שווקים, אמר אדריאן בהחלטיות. לא באנו למילנו לחפש שווקים, הוסיף  בטון חותך. באנו לחגוג – וזה בדיוק מה שנעשה.
שתקתי – ואחרי זמן ארוך של שקט הציע – אולי בעצם  חפשי כמה שווקים…. אבל אצלי התחילו הספקות, מכרסמים.כבר לא שמעתי מה עוד אמר. לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי מה לעשות. כשהציע שוב – חשבתי, אולי זה חוט לתקשורת. אבל הספקות על התבונה במהלך שעשיתי חלחלו עמוק למחשבותי.

אדריאן התכנס בעצמו, ואני התעטפתי במעיל החם שלי, ונרדמתי. כשהתעוררתי, מרוצה ורגועה, מצאתי אותו זועף. הוא לא נרדם, לא נוח לו… ישבתי ושתקתי. אמרתי לעצמי. חכי. חכי. אל תמהרי. לוקח זמן. הוא יירגע. גם הוא מתוח ונרגש. ואמרתי לעצמי – קשה לו, תביני…

כשהכל נגמר חשבתי לעצמי שאולי היה רגע אחד שבו פתאום הוא לא רצה בי יותר. או אולי הוא פשוט כזה… ברגעים של רגיעה הוא חזר ואמר שוב ושוב, אל תדאגי. הכל בשליטה EVERYTHING UNDER CONTROL… אולי הוא התחרט, פשוט.

כשירדנו מן המטוס הוא שעט קדימה. גבו אלי. התעכבתי רגע ליד דוכן המידע, בוחרת מפה של העיר מתוך שלל המפות המוצעות. "בואי כבר, אמר, אני רוצה כבר למלון".
"ואיך נגיע למלון", שאלתי… המלון ליד הדואומו, כך כתוב באתר שלו באינטרנט.
אבל, ניסיתי להגיד – ליד הדואומו זו הגדרה מאד רחבת ידיים, יהיה קשה למצוא… אך הוא כבר לא היה שם להקשיב…

הוא הלך לפני, ואני ראיתי את גבו. כך גם בטרמינל, לא זורק מבט, עד שעברנו את בדיקת הדרכונים ואת המכס. אדריאן היה קצר רוח ועצבני, עד שהצעתי לו – אולי תצא לעשן? נקנה כרטיס לאוטובוס אחר כך… וכשחזר – הבחור שהציע כרטיסים לאוטובוס כבר לא היה בעמדתו. אדריאן כעס, ווירדנו שירדנו שנינו בשתיקה אל תחנת הרכבת. הוא גם כעס כי המדרגות הנעות לא פעלו, וכשישבנו ברכבת הסתגר בתוך עצמו, משלב ידיים על חזהו. נסיתי לחמם את האוירה, שאלתי קצת על ילדיו – והוא ענה בקוצר רוח, ותקע את מבטו בעצים השחורים ובשדות האפורים שבחוץ.

היה קר מאד בחוץ. הייתי לבושה היטב , אך מסורבלת, עם התיק והתרמיל. אדריאן הלך קדימה ולא זרק מבט לאחור.
שוב ושוב שאלתי אנשים  לכיוון, אל הדואומו. שוב ושוב קראתי לו, לתקן את הכיוון שלו, כי הוא פשוט הלך מהר, שוב ושוב לכיוון הלא נכון.

עצרתי, לא יכולה לשאת יותר את ההשפלה. כמעט בכיתי. גם הוא עצר אחרי זמן מה, כשחש שאינני ממשיכה ללכת אחריו. עמד, ועמד, ובסופו של דבר התרצה כדי לחזור אלי ולומר לי בקול רע – אז מה? נעמוד כאן כל היום?

כמעט בכיתי. שוב.
הגענו למלון, ושם הוא פיזר את חפציו בארונות ועל המדפים ואני, על המיטה, שכבתי ודמעתי.
כשסיים שאל אותי – מה את רוצה לעשות עכשיו?

באתי למילנו כדי להכיר אותך, לבדוק יחד את כל מה שהצעת – אמרתי לו בקול שקט ככל שיכולתי. קול חנוק מעט, רווי דמעות.

הוא שתק. תוקע בי מבט  אלכסוני  קר. חיכית עוד דקות אחדות ושוב אמרתי לו בשקט: באתי לכאן כדי להכיר אותך. הפעם בכיתי מאד, בשקט.

חשבתי לעצמי: תני עוד הזדמנות. אל תמהרי.
ביקשתי: תגיד לי משהו  נעים, שייתן לי הרגשה טובה.
הוא שתק. ואז אמר לי: את לא מבינה  – אני יושב ברכבת ורוצה להסתכל בשקט אל הנוף, ואת מתחילה בשאלות מוזרות על הילדים שלי. וחוצמזה – את לא מדריכה טיול, אני הייתי  מוצא את המלון. וכעס באמת :מה את חושבת שכולם צריכים ללכת אחריך…
ביקשתי שוב, למרות הכל: תגיד לי משהו טוב. כעת ממש בכיתי.

הוא שתק. המבט שלו, האלכסוני היה קר כקרח.

יצאתי מן החדר.

ירדתי אל הקבלה. שכרתי לעצמי חדר משלי, וכשחזרתי לאסוף את התיק והתרמיל שלי הוא אמר – חבל שביזבזתי כסף טוב על תוספת לחדר כפול.

אני חשבתי לעצמי על כרטיס למילנו וההוצאות הצפויות, ושתקתי.   כמו פנס בחושך הבזיק לי פתאום המראה של אשה שלא הכרתי. אשתו הראשונה. הבנתי איך הפכה לאכוהוליסטית.

וכך – התחילה החופשה הלא צפויה שלי, בצפון איטליה, בחורף קר.

————————

COMO

אני יושבת מול אגם COMO, במלון מקסים עם חלונות ענק אשר ממסגרים את ההרים, השלג, האגם והעצים. האגם שקט והמצוק גבוה, הברושים והמגנוליות מוריקים מעבר לחלון, ועל המים עלי שלכת, ענפים אפורים ואדוות קלות. ממול העיירה, מגדל של כנסיה וטיילת, ובחלל חדר האוכל מתנגנת איטלקית. אני על יוגורט ופירות.
אני שמחה. קצת עצובה. בעיקר אני הרבה שמחה.
המכונית שלי. הזמן שלי. אני נוסעת אל הדולומיטים, חלום ישן, בחורף קר, מעבר לנופי הפרא של האלפים האיטלקיים.

קצת עצובה, אך בעיקר שמחה.

בדמיוני שמעתי קול שברי זכוכית נופלים ברעש עליז על רצפת אבן יפה. קול צלצול עליז של שברי זכוכית שקופה, נשברת. כך נשרו השברים ונפרץ המחסום שהקיף אותי  הייתי בתוך בועה חוסמת מאז הכרתי את אדוארדו. כעת יכולתי שוב לנשום.

השתדלתי להיות לרצונו, ושכחתי את עצמי, וכשמאמצי עלו בתוהו, נעצבתי, נעלבתי, עד שבהינף כרטיס אשראי קניתי את המשך דרכי , שכרתי מכונית ויצאתי לטיול  באיטליה. איטליה שהיא כולה שלו.

אזור האגמים. ועוד יותר רחוק, רחוק מאד, לדולומיטים. הרים. גבהים, שלגים, נופים נקיים כמעט מחותם אנושי. סלעים אדירים ועננים ושמיים,. עצים גדולים בשלכת ומי נהר.

בחנות קטנה קניתי לי שני ממתקים לחגוג את היום הראשון של השנה החדשה, 2015. השנה אהיה בת 65. המוכר, ואשתו, ושני קונים וגם קונה אחת שהיו בחנות הבחינו מיד בזרות שלי, והתעניינו מאד. מנין. ולא. וכשאני אומרת "ירושלים" תמיד האור מציף להם את הפנים. או, ירושלים, כולם נאנחים בגעגועים… הם השתדלו מאד להסביר לי את טיבם של מיני המתיקה השונים – וכשיצאתי – נתנו לי מתנה קטנטונת, ריבוע שוקולד מתוק.

————————

אשה- את אף פעם לא לבד!!!

לא, איני גאה ביום הזה שהיה. הכל קרה מחוסר מחשבה, מחיפזון, מתוך געגועים, וללא מחשבה והגיון. אבל – זה עבר, וסלחתי לעצמי, וצחקתי הרבה, וגם טיילתי ועשיתי כל מה שרציתי והכל קרה, לטוב.
בעיקר רציתי לנוע. לנוע בתוך נופים וטבע, אגמים ונהרות, אספרסו איטלקי ושוקולד שוויצרי. רציתי להטביע את האכזבה בחוויות חזקות, חדשות.

בבקר הצצתי הצצה חטופה ( ומהירה מדי) במפה. חשבתי איך לנסוע אל הדולומיטים, דרך מעברי ההרים באלפים. ולא רציתי לוותר על חוויה בשוויץ.  על הדרך הוספתי לעצמי   ביקור בסנט מוריץ. מקום של שלג, אלפים מושלגים…. וניחוחות גבינה מותכת כבר עלו בנחירי, רקלט, פונדו וצליל פעמונים – כל אלה הציתו את הדמיון שלי.

לדולומיטים דרך שוויץ –  החלטתי, וכיוונתי את ההגה להרים, ובראש אחד המעברים, כשהתחילו גלגלי המכונית להחליק באופן עצמאי על הדרך הקפואה, בלי לשים לב להגה, נבהלתי.
הצלחתי לעצור. ליבי הכה בפראות בבית החזה. נבהלתי באמת, וכשאוטובוס קצר רוח עקף אותי בציפצוף רם נרגעתי. ידעתי, אני לא לבד כאן, בשלג ובקור.

זוג צעיר עבר, עצר לראות מה קרה לאשה המבוגרת הזו, בשלג,  לבד במכונית. הם היו צעירים למדי, בני עשרים וקצת. ניכר היה בעליל שאין להם מושג איך מרכיבים שרשראות שלג, אבל היה לי דף הנחיות עם ציורים והוראות באיטלקית, והיא, הצעירה מאד מאד רצתה לעזור לי. הוא הסכים, ואני חשבתי שהוא מסכים לכל מה שהיא אומרת. יחד קראו את הוראות ההפעלה. הוא עמד חסר אונים והיא התחילה, באצבעות דקות ועדינות לטפל בשרשראות, ושוב ושוב צחקה וקראה לי "אל תדאגי, יש לנו כאן גבר" ולו אמרה שוב ושוב – "אתה תפתור את זה.." ועודדה אותו הוא ניסה ולא ממש הצליח להביא תועלת, והשרשראות נפרסו ואני חששתי מן החושך היורד במהירות. צחקתי אתם והנפתי יד.
עצרה עוד מכונית, ובה בחור צעיר. כן, ברור, אמר בבטחון. הוא יודע מה לעשות,  ויחד שלושתם התיעצו וטרחו והתקינו את שרשראות השלג על גלגלי המכונית שלי.
זה לא היה קל להם. הבחור שנטל על עצמו את המשימה עבד ללא כפפות, פרקי ידיו אדומים  ואצבעותיו קפואות. בשבילו היתה זו משימה שצריך לטפל בה עד הפתרון. לא היתה שום אפשרות אחרת. הוא בדק, פרש את השרשראות כך וגם באופן אחר, הורה לי להזיז את המכונית, קצת קדימה, טיפ טיפה אחורה… אחרי כחצי שעה וידיים כחולות מקור היו שני הגלגלים הקדמיים רתומים לשרשראות, והמכונית נעה בקלות על פני השלג, שהפך בינתיים לקרח.
הוא נסע אחרי לאט לאט לראות שהכל בסדר, ואחרי שניים שלושה ק"מ עצר למתוח שוב את השרשראות… וכשהכביש שוב לא היה לבן, אלא שחור, בלי שלג – עצר שוב להסיר אותן, והכל  בחיוך, והוא טורח להרגיע. הוא מרגיע אותי.
כשעבד – שמתי לו קופסה עם  דובוני שוקולד על המושב הקדמי. אפילו לא שאלתי לשמו. רק השארתי לו כרטיס ביקור. אולי יום אחד יבוא לירושלים…
כשהם עבדו – עמדתי בצד והסתכלתי.
חשבתי על עצמי, מה אני בכלל עושה כאן. חשבתי גם על עמירם שהיה מרכיב הכל בחמש דקות, ללא ספק.

————————

Trento,  אנשים טובים וחרדות.

כשהגעתי ל-TRENTO  טעיתי בדרך. היה כבר חושך, ואחרי מסע בעליות ובירידות בעיר ובהרים סביבה נכנסתי למק'דונלד, אבודה, מפה ביד. הזוג הצעיר אליו פניתי לא הצליח להבין איך אפשר לנסוע  בלי תכנת ניווט – NAVIGATOR.

הם לא דוברים מילה פרט לאיטלקית, ואני קצת מבינה, והרבה לא, והמפה שלי בקנה מידה גדול מדי ולא עוזרת, והם מתייעצים בקדחתנות ביניהם, ומדברים באיטלקית, ומסתכלים עלי ומזכירים ומסבירים לי שוב ושוב שעלי לנסוע לכיוון PADOVA  ואחרי שעה צריך לפנות ימינה ליד PRIMOLINO

הוא גבוה ומזוקן, מבוגר באופן יחסי. והיא – אולי בת שבע עשרה, אולי מעט יותר, צעירה ממנו בהרבה שנים. וכשאני נוסעת אחריהם לפי הצעתם (בטעות הבנתי שהם בין כה וכה נוסעים לאותו כיוון, עד PRIMOLINO, זה עוד שעה וקצת מ-TRENTO  – המחשבות שלי רצות, ובמוחי תסריטים מפחידים. מחשבות על חטיפת נשים מבוגרות ואבודות בדרך, על שוד, וחנק, ודקירות סכין ורצח. וכבר אני רואה בדמיוני, משטרה, ושגרירות, וביתי דומעת מול שולחן העבודה שלי, מנסה להבין מה הריץ את אמא שלה בלילה חשוך וקפוא לכביש הרים בין TRENTO   לעיירה רחוקה בשולי הדולומיטים, עיירה שאיש בארץ לא שמע את שמה. ואז הם עצרו, השניים, בתחנת דלק ריקה, ואני הבנתי שעשרים דקות הם נסעו במיוחד לכבודי, עד היציאה לכיוון PADOVA, שלא אלך שוב לאיבוד. עשרים דקות נסעו במיוחד כדי להראות לי את מה שלא הצלחתי להבין באיטלקית.

————————

הדולומיטים.

כמו חומה גבוהה מתנוססים הסלעים מעל המישור, קירות ענק ומגדלי אבן אדירים פורצים אל השחקים. גושי אבן שאין להם סוף מונחים בשלוות עולם. כל כך גדולים. איני יכולה לדמיין לעצמי את עצמתה של מסת האבן הזו. קוביות וחרבות של עצמה מאובנת.

כאן אני סוגרת מעגל סביב מרכז חיי: ארבעים שנה חלפו מאז הייתי כאן – וחזרתי לדולומיטים. ביקרתי כאן לראשונה  עם בן לאחר נישואינו, לאחר מלחמת יום הכיפורים. כעת, בפתח הרבעון האחרון של חיי, אני סוגרת ארבעים שנה גדושות להתפקע ארועים: כאב ואושר ושמחה, חיי מסע, וצער ודמעות וצחוק, הצלחות וכשלונות, ואהבות. הנישואים הראשונים, יעל וטל.  ומוות ואימה. ומשפחתה החדשה של טל . ונכדי.  ועמירם. וחברים טובים לאורך כל הדרך. כל אלה אהובי חיי.

וגם כל מה שהיה בין אלה, האנשים שבאו והלכו, ונשארו. ואלה שעדיין נמצאים.

כמו חומה גבוהה מתנוססים הסלעים מעל המישור, הטבע כאן פרוע, לא מכוסה בסימני תרבות. רק אבן, קרח ושמיים. הכביש שמתפתל, למעלה אל המעבר: אני חוששת קצת, אבל נוסעת, עם השיירה, ומגיעה אל ראש המעבר.

לבד. שותה לי תה מתוק, לימון ואלכוהול, מעט, ומתחממת. מביטה באנשים. בוחנת מה ואיך קורה ושקט, לא חסר לי כלום. לא משעמם. ואין לי הרגשת בדידות. אני יודעת – אם ארצה, אפנה, ואשוחח, וכעת זה לא חסר לי כלל וכלל.

בסוף היום בדרך חזרה, למטה, הכביש עמוס במכוניות. כולם חוזרים למטה אל המישורים, ואני יושבת במכונית לבד, ומחליטה על פסק זמן, לחשוב, לכתוב, לטעום דבר מה.  יושבת לי בבית קפה מקסים, חמים, על אם הדרך ליד העירה המתוקה  CORTINA DAMPEZZO. בחוץ מלבין השלג, שותה משקה סמיך של שוקולדה, אוהבת כל דקה אשר חוויתי בחיי, ונכונה לארבעים שנים של העתיד שלי.

יודעת שאין לי ארבעים שנה. אז מה.

אורות השנה החדשה מנצנצים מעל עבר והשמיים השחורים מעלי.

————————

הביתה

אדריאן הסכים. נפגשנו בטיסה, ויחד במכונית שלו עזבנו את נמל התעופה. כשהגענו למכונית שלו הסתבר שאכן, מקום החניה קרוב לטרמינל הוא מיוחד, וגם יקר. הרבה הרבה מאות שקלים עלתה החניה ש"התכווננה" לו בראשית דרכנו….
חייכתי לעצמי, בשקט, רק בתוך הלב. זו לא היתה שמחה לאיד. זו היתה לי הוכחה קטנה, שבעצם אינני זקוקה לה, בדיעבד, שצדקתי.
בדרך אל ביתו הוא הוא היה קר, מנוכר, ואחרי זמן קצר החל לחייג, ללא דיבורית, מזגזג על הכביש. שתקתי, כמובן, והתפללתי בלבי לסוף בטוח למסע המשותף שלנו, סוף  בלי תאונות.

אדריאן לא הרפה מן הטלפון הנייד.  מן המכונית טלפן לכל החברים, לספר איזה כיף, איזה צחוקים, כמה נהנה.

ומה עם האיטלקיה במילנו?  שאל אחד החברים.
היא הבריזה. אבל, לא לדאוג, יש מספיק איטלקיות במילנו…. כך אמר.

חייכתי בלבי ושתקתי. חשבתי לעצמי – שוב איני צריכה לדאוג לו.
הוא כבר זמן עבר.


סוף דבר.

אני רוצה לנוע. זה מעניין אותי, לנוע, לגלות ולחוות.
הלב שלי נמשך, שוקק, לראות, לחוות, ולצלם, uלשתף, ולאהוב את העולם.
כאילו יש בי צורך לפצות את עצמי על משהו שאפילו איני יודעת להגדירו.
אומר זאת במילים פשוטות. זוהי הכמיהה לאהבה.
לעמירם שאיננו.
ליעל שנהרגה לפני כל כך הרבה שנים.
הגברים שאכזבו.
ושרשרת ההיכרויות של השנתיים האחרונות, בה חשפתי לפני זרים את כל החלומות שלי, את כל הכאבים, הייאוש שמחלחל עמוק מאחורי המראה הצוהל והסקרן. ולא קרה דבר.

אני חושבת לעתים קרובות על הזיקנה. ששים וחמש זה עוד מעט שבעים.
כואבת לי הברך והלחיים נשמטו מעט לאחרונה. שני שקיקי קטנים תלויים לי משני צידי הסנטר – רמז לבאות. והשער שלי דליל יותר משהיה. ומאפיר. כמעט לבן. הצבע מטשטש זאת.
אני רוצה לחיות. אני יודעת, התרופה שלי היא בתנועה.
שכרתי מכונית ונסעתי לראות את פלאיה של איטליה. הייתי בתנועה מתמדת, כתבתי, וצילמתי, התחלקתי קצת עם חברים, ובעיקר הרגשתי הקלה, שמחה, ענין. וכל הכאבים והצער נדחקו הצידה

 

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד