חלק א – איך נסעתי לבדי, בלי הכנה מוקדמת אל הבלתי ידוע: מסע אישי מאד לרפובליקה הדומיניקנית במרכז אמריקה – אשה לבד בהחלטה לתת למקרה המוצלח – הזדמנות. מתוך כאב. ועם הרבה תקווה לשקט ולהחלמה.
.הימים היו קשים לי. עמירם, בעלי והחבר הכי טוב שלי, נפרד ממני, נפרד מן החיים, ומצא את מותו בתום שנתיים של תקוה, ייאוש ומאבק עיקש במחלה קשה. חמש שנים של יחד, בהן שלוש שנים של נישואים, שנתיים של תקוה ומחלה, ומוות.
העולם המשיך במרוץ שלו, ואני בדרכי ידעתי שעדיף לי להיות חלק מן המרוץ, ולא לשקוע ביגון. התעקשתי להבין שמחלות הן חלק מחיינו ואין מנוס אלא לקבל את הדין, ולזכור שעמירם היה מתנה נהדרת לחמש שנים .
בכל התובנות האלה נאחזתי, דוחקת את הכאב החד לקרן זוית, מקווה שיתפוגג.
עם עמירם בניתי בית יפהפה ותכניות לאלף שנות זוגיות ואהבה. נשארתי לבדי, והבית הפך להיות לי מלכודת של בדידות.
בתי ובת זוגה הביאו לעולם עוד שני בנים נהדרים, שני תינוקות מתוקים מדבש, אחים לנכדותי. ראיתי את הכח האדיר של החיים, ובו בזמן התחלתי לחוש את הזקנה זוחלת, כן, זוחלת ולופתת את הברך הכואבת, את השיער שמאפיר ….
בימי המחלה ניתקתי מן העבודה שלי. כעת שוב לא הייתה לי כל מחויבות, מלבד סרטים, בתי קפה וחברים ופנאי בשפע.
הרגשתי – זה הזמן שלי, לצאת לדרך.
לרפובליקה הדומיניקנית? מה פתאום? ואיפה זה בכלל?
ההחלטה לצאת אל הרפובליקה הדומיניקנית הייתה לא רציונלית בעליל.
יש ארצות מעניינות יותר, ויש ארצות בהן הספרדית משובחת יותר.
בכסף שעלה כרטיס הטיסה יכולתי להגיע בקלות לקובה, או לצד השני של הגלובוס, לניו זילנד.
אבל אני רציתי משהו אחר.
משהו שלי, שרק אני עושה, ולעצמי בלבד.
רציתי בעיקר מקום שלא הייתי בו. מקום חדש וזר, ולא מוכר בכלל.
וגם רציתי ארץ דוברת ספרדית. שנים שלא דיברתי ספרדית. רצית גם גם לשחות בים: לשחות בחוף חולות זהב, עם ים כחול כחול ויער טרופי ודקלים יורדים אל שפת המים.
כשהתקרב יום הזכרון לחללי צה"ל, ויום העצמאות בעקבותיו ידעתי בוודאות: עדיף לי בדרכים, עם אנשים זרים, עם חוויות פוקחות עיניים.
לא רוצה להיות בטקס יום הזכרון, מול משפחות תקינות עם ילדים/הורים/וסבא סבתא ושמחה ומבטים של רחמים, שמתעצמים כעת אחר מותו של עמירם.
תוך זמן קצר מאד קניתי כרטיסי טיסה.ידעתי שזה חיוני לי: לנסוע, לצאת, לעוף מן המציאות לעולם אחר, שהצער בו אינו שלי. ללכת למקום רחוק, נקי מרגשות, מקום יפה למנוחה ועונג.
עליתי למטוס, לבד: סדרה עוקבת של שלוש טיסות ונחיתה בארץ לא מוכרת: ארץ חדשה שמכריחה אותי לתת הזדמנות אמיתית לחוויה הלא מתוכננת, לחוויה שלי אשר נוצרת רגע רגע ושעה שעה, בדרכי.
טסתי לסנטו דומינגו – ומחתתי אל מציאות אחרת
המטוס הגדול נחת בחשכה, בסנטו דומינגו, היישר לגשם עז, וחם מאד, וערפל….
לפני הכל נכנסתי למכולת, חנות לא גדולה עם מצרכי יסוד: מיץ ויוגורט, לחמניות בננות וסרדינים.
המוכר הצעיר מתעניין בי. מי אני ומאין באתי ומנין המבטא הספרדי המוזר שלי, וכשהוא שומע שאני מירושלים הוא קובע מיד: " אתם היהודים שגרים היום בירושלים יותר טובים מן היהודים אשר צלבו את ישו!!!!"
וכך בין היוגורט, הבננות וקופסאות הסרדינים אני מקבלת גם מנה של תובנות על מה שהיה, ולא ישתנה זה הגורל שאין מנוס ממנו.
המוות של יעל.
המלחמות.
ההימלטות שלי היא לא ממש תועיל – כי שם הבית: במקום שבו שבו הכל רותח,מכה גלים, תוסס ומבעבע.
סנטו דומינגו על הים – כאן אוכלים סנקוצ'ו
כאן- אוכלים סנקוצ'ו – כך אמרה לי ויקטוריה, מורתי החדשה שמסייעת לי לרענן את הספרדית שבפי.
אחרי הצהריים יש לי שני שעורים פרטיים עם מורתי ויקטוריה לה – אנטיגואה.
גלשנו לשיחה: אנחנו מדברות על הכל, וגם על אכל. סנקוצ'ו, כדאי לך.
סנקוצ'ו הוא אחד המאכלים הלאומיים שלנו, הדומיניקנים, כך אמרה. וגם אמרה שזה מאד משביע, ולדעתה הם, הדומיניקנים אוכלים יותר מדי, מנות גדולות מדי…
סנקוצ'ו??? כך תמה המלצר החייכני כששאלתי – מה המרק הזה? הוא לא היה בטוח שאוהב את זה, ומיהר להגיד שיש גם מרק דגים ועוד, אבל אני הימרתי על סנקוצ'ו.
הוא היה זהיר, הביא לי קערית קטנה לטעום. APERITIVO , כך אמר וחיכה לתגובתי.
טעים, אמרתי, וקערה גדולה מאד הגיעה, טעונה נתחי בשר בקר טעים ויוקה, מין תפוח אדמה של האנדים, שהוא יותר "צפוף" מזה שלנו, פריך יותר מתקתק.
"להביא גם אבוקדו?" כך שאל, כאילו זה מנהג המקום.
אתמול אכלתי אבוקדו, לכן אמרתי "כן" מיד. וכמו אתמול האבוקדו הענק היה טעים מאד, עשיר, מרקם צפוף ונימוח וצבע מתחלף בעדינות מירוק בהיר לצהוב עדין.
מי אוכל בבית אבוקדו שלם? זה משמין…
אבל כאן לא אכפת לי. המקומיות כולן עגלגלות, צחקניות, נראה שהן אוכלות לפחות אבוקדו ביום וסנקוצ'ו אחד לשבוע.
איני יכולה לסיים את המנה. הארז הנלווה לבן, וגרגריו גדולים ונפרדים אחד מן השני.
וגם הזמנתי מיץ פירות טבעי: כאן זה חלק מן העניין, בכל מקום ורק צריך לבחור: פאפיה? מנגו? אננס?
אני יושבת מול הים, המלקון (הטיילת על הים) של סנטו דומינגו סואן
ממתעמלים ומילדים ובעיקר יש בו המון זוגות של אוהבים. אולי באמת אין להם בית, ופרטיות ודאי שלא. הם מתחבקים ומתנשקים כאילו הם לבד כאן על המים, ולבי נצבט. אני מתגעגעת.
בשמיים עננים גדולים, כבדים, כאילו גשם מתקרב, ורוח מסלקת את שרידי החום והלחות של שעות הצהריים. אור של זרקורים מאיר את הגלים בחושך היורד: תלתלים לבנים של קצף רודפים זה את זה ורועשים מאד. הים יפה, ורוח מנשבת על המים. אפשר לנשום, לנוח, לחלום. אני יושבת לבדי, חולמת חלומות בספרדית.
אמריקה היא ארץ של בדידות – הנסיעה צפונה לסוסואה
(סוסואה היא עיר נופש ידועה בצפון הרפובליקה, על חוף האוקיינוס)
אולי זה לא שפוי לנסוע ככה, בלי לדעת כלום. אולי צריך להיות יותר נורמלית, להתכונן, ולתכנן ולהזמין מקום מראש. ואמא שלי היתה אומרת: ככה כולם עושים – למה את צריכה להיות אחרת?
ניסיתי להזמין מקום אכסון, והתבלבלתי מן השפע. לא ידעתי מה לבחור, ובסופו של דבר החלטתי לנסוע בלי לחשוב, בלי להזמין. כן – החלטתי – לנסוע ולראות מה יהיה, את מי אפגוש ומה בדיוק ייתחשק לי כשאגיע.
כשעליתי על האוטובוס הגדול השל CARIBE BUS הציצו אלי שלושה פרצופים חייכניים ועגולים של סבתות בנות גילי – אמריקאיות.
אחת מהן היא פסיכולוגית אמריקאית שגרה כאן ברפובליקה כבר ששה חדשים, והיא דוברת ספרדית כמוני . יש לה בית ששכרה, ובעיקר שכנים. על השכנים היא מרבה לדבר.
אמריקה היא ארץ של בדידות – כך היא אומרת לי, עצובה מאד. אך כשהיא מספרת על השכנים שלה כאן, ב – SANTIAGO DE LOS CABALLEROS נוצצות עיניה: איך הם שומרים עלי, ודואגים לה, ושומרים לה על הבית כשהיא נוסעת, ומביעים לה מטעמים מן המטבח, ובאים לשבת סתם ככה ולשוחח…. לי זה מזכיר את הבתים הפתוחים של ימי הילדות שלי, בהרצליה…. אחרי שנפרדנו חשבתי על כך שיש לה בארצות הברית ילדים, בעל לשעבר, ומשפחה… והיא היתה כל כך לבד….
האוטובוס גדול וממוזג. המושבים נוחים מאד וכשמתפנים מושבים בשורה הקדמית כולנו עוברות קדימה, צופות בנוף המתחלף והחיים נראים יפים ומתוקים.
סוסואה – כמו גן עדן.
צי של רוכבי אופנוע ונהגי מוניות מצפה לנו בכניסה לעיירה סוסואה, והן, שלוש החברות שלי קצת הלומות מן הקריאות בספרדית, ומתלבטות בין מוניות ומיניבוס, והמזוודות שלהן כבדות….
אני לא מתלבטת – לי ברור: המוניות עולות כאן הון, באופן יחסי, ואני בוחרת לי את פראן, נהג ה-"מוטו" (אופנוע) שיש לו מראה אמין ורציני ומהוגן. תוך דקות אני והמטען שלי (ג'ינס ושתי חולצות טריקו", יש לי תיק יד קל ותיק המצלמות והתרמיל שלי הקטן על הגב…. איזה כיף. הן השלוש – עמוסות במזוודות גדולות של SAMSONITE….) על המוטו של פראן אנו דוהרים לעיירה, ואני מנפנפת לשלוש ניפנוף עליז, יודעת ששוב לא נתראה.
כמה תרצה עבור שלוש שעות? אני שואלת. הוא מתלבט ומתלבט… תגיד, אני אומרת לו. כמה שתגיד ככה זה יהיה, והוא אומר 500 פסו, שזה פחות מחמישים שקל. הוא שמח וגם אני שמחה, לי יש תחבורה לשלוש שעות.
אנחנו מתחילים את החיפוש בישיבה נוחה ורגועה ושיחה קלה על החוף, מול הים, בבית קפה מקסים עם שמשיות ומיץ פירות ושני קפה קון לצ'ה ( קפה עם חלב). זמן איכות, אני לא ממהרת. הכל יהיה בסדר.
הצצנו בבתי מלון פה ושם – ולפתע הפתעה! דגל ישראל בכיכר קטנטונת, ושלט על הידידות בין העמים בחתימתה של… אילנה נוימן, ראש העיר!
לו הייתי קצת מתכוננת, כמו שצריך להתכונן למסע כזה… הייתי מן הסתם יודעת שיש כאן קהילה יהודית ותיקה מאד (טרוחיליו, הדיקטטור , קיבל אי אלה מיליוני דולרים ופתח את השערים ליהודים פליטי שואה, כך למדתי אחר כך, וגם קודם היו כאן יהודים). אבל אני בורה וחפה מכל ידע, ושמחה כל כך על הגילוי.
רכבנו, פראן ואני לבנין העיריה.
חשבתי, מה יכול להיות, אגיד לשלום לאילנה נוימן…. אולי היא תשמח.
היא הייתה עסוקה, ה-ALCALDESA (ראש העיר) , אבל בעלה, חתיך, חמוד, צחקן פגש אותי במסדרון. וכששאלתי לעצתו איפה כדאי לגור כאן הוא סידר מיד, בשיחת טלפון אחת קצרה, מחיר מיוחד במקום מיוחד – TOPACIO AZUL: מקום מן החלומות, בשבילי, אני שמורגלת באכסניות של תרמילאים.
ככה זה קרה: קיבלתי חדר מהודר מאד, והחלום שלי על חוף זהב, גלים, שקיעות ומיץ תפוזים עם רום קרם עור וגידים – התגשם במחיר נמוך מחדר באכסניית נער בישראל.
מהר גילית שבעיקר אני עייפה. עד שהגעתי ל-SOSUA לא הרגשתי לאיזו רמה של תשישות הגעתי, נפשית גופנית. ימים אחדים נחתי, ולא עשיתי כלום. פשוט קרסתי, אל תוך עצמי, אל הנוחות של ALL INCLUSIVE שנפל עלי כהפתעה מוחלטת. שלשה ימים כלל לא יצאתי מן המלון, למעט צעידות קצרות על חוף הים של המפרץ ושחיה. כל יום פעמיים, בבקר ובערב, בים וגם בבריכה.
ריקרדו דה חסוס ומשפחתו.
ביקרתי יבביתו של RICARDO DE JESUS הוא הטבח של המלון, וכמו רבים אחרים גם הוא הזמין אותי להכיר את ביתו, ואת חייו.
זו תופעה מוכרת לי, התקווה להרוויח מן הקשר הזה תמיכה כלכלית ואולי יותר. לדומיניקנוס רבים יש קרובים בקנדה, אמריקה, וכל מה שקשור בחוצלארץ מבטיח טובות. אבל זה לא אכפת לי, לא אכפת גם לתרום משהו לכלכלת המשפחה.
יש לי רצון להשאיר חותם קטן משלי, לא רק לעבור וללכת הלאה כאילו לא הייתי כאן.
משפחתו שמחה מאד לביקורי, והיו לנו שיחות מרתקות, על הגג, מול הים, בעולם רחוק מאד מאד מן המלון שבו אני שוהה. הכרתי את בנותיו ואת הוריה של אשתו, ומאוחר יותר הגיעה גם אשתו הביתה מיום של עבודה בנקיון בית ספר. שוחחנו ארוכות, על החיים. אני רציתי לשמוע, וגם השמעתי משלי.
נדהמתי מעומקה של האמונה הדתית, ומן העצמה שהיא נותנת לאנשים האלה. אבי אשתו של ריקרדו הקדיש לי זמן רב ברצון. הוא הרצה בפני בהתלהבות רבה את השקפת עולמו, על הציווי לעשות טוב, ובעיקר על מה שהכי נותן לו כח לחיות, האמונה שהמשיח בוא יבוא. הוא יבוא! אומר הוא בקול רם, ומניף את ידו באויר. הוא יבוא!
וגם לים ירדנו יחד, ושחיתי עם יוסלינה, אשתו של ריקרדו, וצילמתי את הילדים משחקים בחול… וערב אחד השתתפתי בתפילה, בכנסיה, ושרתי עם כולם, ושרתי סולו לבקשתם…. וגם היתה לי הזדמנות להיות נוצרית, לזכות בגאולת הנשמה…אך זה סיפור אחר, לזמן אחר…
כשהגעתי היו לי תכניות מסע. האי גדול, ויש בו אתרי נופש ונופים ובעיקר חופים לרוב. PUNTA CANA, SAMANA ועוד ועוד. אבל הפעם הקשבתי לעצמי וידעתי – אני נשארת כאן. ב-SOSUA. הים יפה לי, והחוף והגלים, והדקלים, והשקיעות, וגם הנוף האנושי מרגיע ונעים.אני זקוקה למנוחה. הפעם אני ממש מרגישה את זה בעצמות, של הרגליים בעיקר: אני זקוקה למנוחה, לשינוי גדול. לכן הפסקתי להתלבט מה לעשות כעת. החלטתי רק להיות, בזמן שנותר לי כאן, ולעסוק בענייני בלבד. פשוט להיות
מול הים – חשבתי על חיי, על החלומות, על כל ההחלטות החשובות, על כל העשייה, על הבניה, ועל האסונות. חשבתי מה יהיה…. ואז ידעתי שזה לא זמן להחלטות. אפשר לצוף. לתת קצת לחיים לקרות לי, בלי שום החלטת גדולות.
נרדמתי . מבעד לעפעפי העצומים למחצה ראיתי קו האופק חד, כחול כהה, מבדיל בין ים ומים לשמיים נקיים, כחולים כהים, עם עננים. תמיד מעונן כאן, וזה עושה את היום נעים ואת האוויר קריר. הים נקי מאד, שקוף לגמרי, כמו זכוכית זכה. המים לא חמים בכלל, כי זה אוקיינוס האטלנטי. החול לבן , והגלים רכים, אני הולכת על החוף….. כך בבוקר, כך בערב, בשקיעה. ראיתי את היופי ואמרתי לעצמי: עכשיו זה טוב.
עכשיו תנוחי. כך אמרתי לעצמי. רק תהיי. עכשיו את בחופשה, שלך, בקאריביים. עכשיו זה לא הזמן להחלטות גדולות.
חלק ב – הרפובליקה הדומיניקנית – הגברים הלטיניים והאשה שנוסעת לבד
