לונדון – אני מצלמת ללא רשות

 

האם היא היתה אוהבת את הצילום?

בעולם השלישי קל לצלם ברחוב.  בארצות העניות, כשאני יוצאת לבדי עם המצלמה בידי, תמיד אני מוקפת ילדים ומבוגרים. ההזדמנויות לצלם זורמות מכל הכיוונים. עדשת המצלמה מושכת את לבם של המקומיים.
הצילום הוא הזדמנות למקומיים לקחת חלק בחיים שמחוץ לעולמם הקבוע,  מועט ההזדמנויות: לגעת חיים שיש בהם ענין, מסע, ניחוח של מקום רחוק….

להצטלם זה להיות במרכז : במרכז העדשה ובמרכזה של התרחשות משמעותית. זה הוא רגע מיוחד, נעים, ולא שגרתי.
לעניים אין הרבה הזדמנויות להצטלם. חייהם זורמים במעגל צנוע, והמצלמה היא תזכורת לקיומן של אפשרויות לפרוץ, לצאת, לחוות עולם אחר…..

במסע שלי – הצילום, המגע אתי הוא נגיעה בעושר, הרי אני תמיד לבושה יותר טוב ונושאת עמי אבזרים יקרים כמו משקפי שמש, כובע, תיק רב כיסים ונעלים יקרות שאין להם.

---

.

מקרוב – הם לא רוצים להצטלם. מה פתאום? מי את בכלל? ומה הכוונות שלך?  מה את רוצה?????
האיש הזה כמעט היכה אותי…  פלשתי בלי רשות לפרטיות שלו.

 ברחוב אוקספורד ביקשתי רשות. הן חבורה עליזה מאד – מפולניה….
וכך סיפרו לי – הן באו לקניות, ובירה, ואולי גם בחורים…. אולי תמצאנה כאן, בחור לכל אחת,  מלונדון…..

את הילד הגדול הזה כולם מצלמים,…. קשה לו לסרב.

ועוד ראיתי, וצילמתי, בלי רשות… :  יושבים בריצ'מונד על המים  –

ובעיר…. יש שפע אנשים, מראות, וסיפורים מתרוצצים בדמיוני עם המראות אשר חולפים מולי, האנשים אשר חולפים מולי…