לזכר אמי, דבורה זייגר, שנתנה לי חיים
אני כל כך מתגעגעת
22.9.2001
אמי חוותה את השואה באירופה באופן האישי ביותר.
היא איבדה את משפחתה, נדדה לבדה בדרך לא דרך באותן ארצות שאני נוסעת בהן היום באוטובוסים מפוארים ולנה במיטב בתי המלון.
היא איבדה את משפחתה, נדדה לבדה בדרך לא דרך באותן ארצות שאני נוסעת בהן היום באוטובוסים מפוארים ולנה במיטב בתי המלון.
היא היתה לבדה, מופקרת לחסד ורצון טוב של זרים – עד שהתחברה לתנועת "דרור" והעפילה לארץ ב"אקסודוס", על מנת לחוות עוד שנתיים של הגליה בגרמניה ועליה לכאן – כעולה חדשה, שהתחילה להצמיח שרשים לאט, בקרקע לא ממש ידידותית.
בשנות הצנע גידלה עם אבי שני ילדים, והתאמצה בכל כוחה להתנהג כאילו שהכל בסדר, וכלום בעצם לא קרה.
פסנתר לבת. ואקורדיאון לבן. לקחה אותנו לקטוף נרקיסים ליד פסי הרכבת של הרצליה. לקונצרטים של הנוער המוסיקלי בתל-אביב.
פסנתר לבת. ואקורדיאון לבן. לקחה אותנו לקטוף נרקיסים ליד פסי הרכבת של הרצליה. לקונצרטים של הנוער המוסיקלי בתל-אביב.
ולא היתה לעולם מה שיכולה היתה להיות – הרי היו לה הכשרונות שיש בנו – ולא הפנימה מעולם את האהבה שקיבלה משפע מאבי ומאיתנו. ושלוות נפש לא היתה לה מעולם. הכעסים, החרדות, הענינים הלא סגורים מררו את חייה, והפכו את חיינו לידה קשים ועצובים במידה מרובה.
היא זכתה לחיים ארוכים, והיה בם אושר רב בצד הצער.
היא זכתה לחיים ארוכים, והיה בם אושר רב בצד הצער.
היא זכתה לאהבתו של אבי – אהבה מסורה ללא תנאי וללא גבול, אהבה שעטפה אותה במגן עבה ורך – מפני העולם שמסביב, ומפני קשייה שלה עם עצמה. אהבה לא מובנת לפעמים של איש שידע את הטוב שבה ועשה עבורה הכל, ללא שום חשבון, ככל יכולתו ולפעמים גם מעבר ליכולתו.
בשנותיה האחרונות לא החמיצה הצגה בתאטרון, קונצרט או טיול.
בשנותיה האחרונות לא החמיצה הצגה בתאטרון, קונצרט או טיול.
כשבאו הנכדים לעולם – 8 נכדים ונכדות- הרעיפה עליהם בדרכה המיוחדת אהבה ופינוק וטיפול ללא גבול – והיתה בכך נחמה מסוימת לצער המשפחה האבודה, ולשנות הילדות והנעורים שהיו מרות ואמללות.
את גבולות הארץ לא עזבו הורי מעולם. לאירופה סירבו לחזור – ואת הכסף הרי צריך להקדיש לגידול הילדים ולרווחתם.אמי הלכה לעולמה הסרטן בראותיה הביאה עד חנק. מחלה אכזרית. אם יש שם בכלל מישהו למעלה – לא ברור לי למה הוא נתן את זה לאנשים. ולמה לה – הטובה בנשים ובאנשים.
הרופאים עשו עמה חסד, ובשעותיה הקשות ביותר הרדימו אותה עם מורפיום – העלו אותה על דרך חד סטרית – ללא מזון, ללא תרופות, אינפוזיה של נוזלים ושקט – עד הניתוק מן החיים.
בלי מודעות למחלה המכרסמת את הראות, לכאב הנורא ולצער הפרידה מן החיים. 7
ימים של כמעט שלווה – עד מותה.
את גבולות הארץ לא עזבו הורי מעולם. לאירופה סירבו לחזור – ואת הכסף הרי צריך להקדיש לגידול הילדים ולרווחתם.אמי הלכה לעולמה הסרטן בראותיה הביאה עד חנק. מחלה אכזרית. אם יש שם בכלל מישהו למעלה – לא ברור לי למה הוא נתן את זה לאנשים. ולמה לה – הטובה בנשים ובאנשים.
הרופאים עשו עמה חסד, ובשעותיה הקשות ביותר הרדימו אותה עם מורפיום – העלו אותה על דרך חד סטרית – ללא מזון, ללא תרופות, אינפוזיה של נוזלים ושקט – עד הניתוק מן החיים.
בלי מודעות למחלה המכרסמת את הראות, לכאב הנורא ולצער הפרידה מן החיים. 7
ימים של כמעט שלווה – עד מותה.
אמי נפטרה בגיל 78.
היא מיצתה את האפשר – והלכה מאיתנו בשיבה טובה.
וזה קשה לדבר, שהיא איננה.
היא אהבה אותי.
וזה קשה לדבר, שהיא איננה.
היא אהבה אותי.
.
יהי זכרה ברוך.
יהי זכרה ברוך.
