מגע עם המציאות – ורצון לברוח

עולם שלישי עני – ובמפגש: תבוסה, ולפעמים רצון לברוח חזרה אל העולם שלי

בדרך בה בחרתי לטייל, לאט וכדרך התרמילאים – אינני מבודדת מן המציאות על ידי חלונות האוטובוסים ומדריכי התיירים.  המציאות נוגעת בי, זה מה שרציתי. וזה טוב ורע
אני עומדת באותו ענן אבק עם הנשים המנפות את הבטנים. רואה מקרוב את אניצי הקש טבועים בעורן של הנשים שדשות את האורז.מבקשת רשות, מצלמת. מריחה. נושמת את אותו אויר – ויודעת שקיר זכוכית מפריד בינינו. המפגש מותיר אותי עם התמונות, ועם היופי שטמון בצבע, בצורה, עולם אחר ומיוחד, מוזר חדש ומענין.
עומדת ממולן, בג'ינס שלי ובטריקו המשובח ומצלמה שקונה כאן שנים של חיים למשפחה.
עומדות מולי – יחפות מאובקות מיוזעות וצוחקות, שמחות להצטלם. להסביר מה ואיך וכמה ומתי – מי בהריון ולמי כבר שני ילדים ומה שמותיהן…. ומה שכרן – 600 צ'אט ליום – חצי דולר. חצי דולר ליום. חמשה עשר בחודש. ליום של דיש מן הבוקר, אלומות של אורז ואבק.

 

האם הן באמת זקוקות לרחמי? איני יודעת וגם לא אדע. אני נוסעת הלאה, אל המראה הבא, אל הריגוש הבא. תיירת, אורחת מכוכב אחר.

אחרי שבועיים באה הנפילה. הדלות והעוני הביסו אותי. ויותר מכל הרגשת הלכלוך, והמרדף הקבוע אחרי.   העולם שלנו מתרחק והולך, ואני שוקעת ביוון הטינופת.
זה אופף אותי למרות שאני ישנה באכסניות נקיות ומתקלחת, ומתקלחת, ורוחצת את הסנדלים במים וסבון מדי יום.
אין לאן לברוח. אין מקום אחד נקי להסתלק אליו, לנשום אויר טהור, להניח את הרגל אל משטח רחוץ ולדעת שהידים נוגעות רק בנקי.
המרדף הקבוע אחרי, מרדף נואש כמעט אחרי מה שאני מסמלת מעיק. גם הם רוצים לחיות בעולם עשיר ולא רעב.
בכל פינה הם אורבים, המוכרים והילדים המבקשים קצת כסף, אמצעי קיום, קש למשות אותם מיוון המצולה, מן העוני שאין לו תקנה.
כולם רוצים שביב מן העולם ממנו אני באה.
והם נאחזים בי, נוגעים ומבקשים ומציעים, בלי הרף.
אני רואה זאת מסביב, בכל מקום. במבטיה של בעלת האכסניה: היא לא אומרת כלום. רק מסתכלת בי, ואני חשה את הרצון לטוס אתי אל העולם שלי עכשיו.
ואני הרי איני יכולה להושיע את כל עניי מיאנמר.

רוצה בחזרה לתרבות שלנו: הובסתי על ידי הדרכים הקשות והטלטלה הבלתי פוסקת. מתגעגעת לכבישים שלנו, החלקים המרומזרים והמתומררים, עם תחנות לעצירה ושירותים מצוחצחים וכוס קפה.:כוס גדולה מזכוכית שקופה ומשובחת, נקיה, עם מכונת אספרסו נוצצת וריחות טובים, ולחמניות ועוגיות מקמח ושולחן נקי וכפית נירוסטה נקיה נוצצת, ומפיות נייר אמיתיות, לא גלילי נייר טואלט במיכל פלסטיק שיש על כל שולחן במיאנמר.

מתגעגעת לאויר נקי. נטול עשן, נטול אבק, ובעיקר נטול אותו בליל ריחות שאינו פוסק רק מתחלף, והוא תקוע בנחירי ומכווץ את קיבתי. מכווץ את הקיבה ומעיק. וכך אני מתהלכת כאן, עם הרגשה של מועקה קבועה.
תערובת של ייסורי מצפון וצער ורצון להימלט ולשכוח שיש עולם שלישי כל כך עני.

נשארתי, כמובן.   מן המציאות המיאנמרית הקשה עליתי וירדתי בהרים אל החוף שאליו באים העשירים: ימים של חלומות שהתגשמו על חוף מפרץ בנגל. כאילו אין עולם. חוף נגאפאלי, מיפלט לעשירים, גם לי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד