ביקורת – מה בונה אותי? כאדם. כצלם.

איך אדע מה ערכי? מה ערך העבודה שלי?  מה ערכה של הביקורת ? האם היא בונה אותי? או מפילה אותי?

א. משוב – מקרה ראשון

צילום ליד הבית – צולם מול התבור:
התבור והשמיים והשמש ופרחי חרדל  – הכל הסתדר לשלמות אחת נפלאה – חיכיתי לתגובות. 

בין החברים שלי התצלום  עורר התרגשות, שמחה, געגועים לטבע  אשר שימחו אותי מאד מאד.    אבל – בפורום המומחים לצילום כל זה נחשב פחות. הרעש הדיגטלי…. והטווח הדינמי גם כן לא משהו. . הצילום לא נפסל – אבל…. ירד נמוך.

ב. משוב – מקרה שני:    צולם בהודו:

צלום חזק – אמר המנחה המבקר בפורום צילום – – אבל – כף הרגל מטושטשת. אילו היא הייתה חדה – היה זה צילום מנצח.
לשמחתי הבאתי אותי לחוות דעתה של מורתי לצילום – נורית ירדן. דעתה היתה שונה. נכון שיש כאן פגם טכני – אבל – הוא לא מפחית כמעט את עצמתה של התמונה. תאור מצב. פיסת חיים. תמונה חזקה ומרגשת

ג. משוב – מקרה שלישי:
את המלאך היפהפה ורב המשמעות הזה צילמה  פרי אפרתי- טרייסטמן:  צלמת. מוכשרת. אמנית רב תחומית ובעקר – אשה יוצרת. אצלי הוא מעורר רגש נפלא – חמלה, רוך געגועים ליופי…
בעיקר ייאוש – כמיהה לעוף – אבל חלון, זכוכית, הכל חסום….
האם הכנף החתוכה פוסלת? אולי היא מעצימה את הצילום??

צילום: פרי אפרתי טרייסטמן

כל זה מעורר אצלי מחשבות על משוב : מה שבונה אותי – מה שהורס אותי. בצילום ובחיים. 

אני שואלת – איך אדע מה טוב ומה פחות? איך אדע מי אני?
את התשובה מצאתי בדבריו של הסופר הבריטי – רואלד דאל ('דני אלוף העולם', 'צ'ארלי והשוקולדה'): תרגום חופשי שלי – בהמשך.

I began to realize how important it was to be an enthusiast in life.

 He taught me that if you are interested in something, no matter what it is, go at it at full speed ahead.

 Embrace it with both arms, hug it, love it and above all become passionate about it. ..

Hot is no good either.  Lukewarm is no good.

White hot and passionate is the only thing to be.” – Roald Dahl

תרגום  חופשי:
התחלתי להבין עד כמה חשוב להיות נלהב בחיינו . למדתי שאם אתה מעוניין במשהו באמת , לא משנה מה הוא, לך על זה במלוא המהירות קדימה.
חבק אותו בשתי ידיים, אהוב אותו ובעיקר תתלהב ממנו.
פושר זה לא טוב. גם חם לא טוב. לוהט, רותח ונלהב הוא הדבר היחיד שיש בו אמת.

ההתלהבות שלי היא זו שקובעת.
כשאני מאד מתעניינת ואוהבת – זה הכי טוב. זו השפה שלי. זה הלב שלי אשר קופץ מתוך הצילום החוצה – וזה מורגש מיד.

ראשית לכל אני חייבת לאהוב את מה שאני עושה – והתוצאה מספרת מיד את הסיפור שלי. לפהי ההיבטים הטכניים.
החשוב מכל – להקשיב ללב שלי – ועוד יותר חשוב – לדעת את ערכי. הביקורת הקטלנית ביותר שלי היא הביקורת שלי על עצמי…… וזה סיפור גדול גדול אחר.

הסופרת אליזבת גילברט, המחברת של רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב"  מסכמת זאת בצורה מושלמת : גילברט שואלת את עצמה את ארבע השאלות הבאות שאדם  חייב להחליט אם לקבל עצה  של מישהו  – או לא.

  1. האם אני סומך על טעם ושיקול דעתו של אדם זה?

  2. האם האדם הזה מבין מה אני מנסה ליצור כאן?

  3. האם האדם הזה באמת רוצה שאצליח?

  4. האם אדם זה מסוגל למסור לי את האמת בצורה רגישה וחמלה?

לבקש משוב בונה יכול להיות מפחיד. אף אחד לא אוהב שהעבודה שלהם תישפט בצורה גרועה, אבל אם אנחנו מחפשים מחמאות  – הן לא יעזרו לנו  לצמוח כאמנים / צלמים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד