יושב לבד מול הקרחון: חצי שנה הוא במסע בדרום אמריקה, עם אשתו…
פגשנו בו מול קרחון גריי בפארק הלאומי טורס דל פאינה: מקום רחוק, נקי, הכי רחוק, הכי נקי שאפשרי.
כשבאנו – הוא ישב שם, איש צרפתי שתקן עם בארט. כשהלכנו משם – הוא עדיין ישב שם, לבדו, מול הקרחון.
אנחנו – חבורה ישראלית הומה, מצאנו בו ענין, והוא סיפר ברצון את תולדות מסעותיו על פני הגלובוס: שנה במזרח, כעת הם כאן, חוזרים לצרפת לאות את הילדים ואחר כך – אמריקה המרכזית…
ואחר כך…. הם עוד לא החליטו.
ואחר כך…. הם עוד לא החליטו.
כששאלנו כדרך הישראלים – איך אתה משאיר את הנכדים לזמן ארוך כל כך, הוא אמר: בגילי מותר להיות קצת אגואיסט.
הם צרפתים, אנשים מן השורה, לא עשירים בכלל. נוסעים על פני הגלובוס, והמפה מתווה את מה שכבר עשו.
אהבתי את הצניעות שלו, השקט, הסקרנות – ואהבת הטבע. איש פשוט, בלי אתר באינטרנט, לא רץ לספר לחבר'ה…. פשוט ישב לו שם בשקט, מול קרחון גריי…
הגברת, אותה לא פגשנו, ישנה בפנים…. הם לא ממהרים…
לבד. לגמרי. בקצה העולם, במקום רחוק, נקי, הכי רחוק, הכי נקי שאפשרי.
