צ'ילה. אהבתי את השירה שלו- עד שגיליתי שפבלו נרודה אנס.

שנים רבות נח כאן באתר שירו של פבלו נרודה – " מת באיטיות" שיר אהוב שהיה לי ציון דרך – וגם הפגיש אותי עם כמה חברים טובים שעד היום הם חלק מחיי.
את שירו של פבלו נרודה גם אני אהבתי – כמו כולנו .  לא העליתי בדעתי שפבלו נרודה גם הוא גבר בלי גבולות – עד  אנס. ממש. אנס אשה. דלה. טמילית. מנקה בתי שימוש. וגם כתב על כך – ללא בושה או חרטה.

אני מצטטת כאן מתוך הכתבה של הסופרת עופרה עופר אורן שמביאה באתר שלה את דבריו, הודאתו, של המשורר.
הטקסט המלא – באתר המרתק של הסופרת עופרה עופר ארן – כאן.

"בוקר אחד החלטתי ללכת על זה, תפשתי אותה בכוח בפרק היד והבטתי בפניה מקרוב. לא יכולתי לדבר אתה בשום שפה. בלי שום חיוך על פניה היא אִפשרה לי לגרור אותה, ועד מהרה הייתה ערומה על המיטה. בזכות מותניה הדקיקות, ירכיה המלאים, עגלגלות שדיה השופעים, היא נראתה בדיוק כמו הפסלים בני אלפי השנים הפזורים בדרום הודו. המפגש היה כמו בין גבר לפסל. היא לא פקחה את עיניה ולא זעה. הייתה לה הזכות לתעב אותי. זה לא קרה שוב."

אני שואלת – האמנם?
התשוקות שלנו? מותרות תמיד?  וגם אני שואלת – את עצמי – מהו אושר? הגשמת החלומות כולם?
היכן הגבול בין המימוש של כל החלומות שלי –  לבין המרכיבים האחרים של החיים? מחויבות. נאמנות. מוסר פשוט. ועוד……..
הנה השיר של פבלו נרודה – – מופת לחיים של סקרנות והגשמה של התשוקות שלנו. עד כמה זה נכון?

מֵת בְּאִטִּיּוּת / פבלו נרודה / תרגום –  אריה קומיי

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְייֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.


קישורית למאמר מפורט של עופרה עופר אורן על המשורר האנס כתופעה תרבותית
https://ofra-offer-oren.com/tag/%D7%A4%D7%91%D7%9C%D7%95-%D7%A0%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%94/

 

לתמונת הנושא בחרתי פינגוינים שצילמתי בצ'ילה. הם חיים בזוגיות אחת ולא יותר. בת זוג אחת. בן זוג אחת ולא יותר. גם המוות לא מפריד בין בני הזוג – הנאמנות שלנם – לנצח.

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד