מחשבות רצות קטמנדו -לצאת מן המציאות שלי, לחיות את החלום.

2008 – בת 58 – בפעם השנייה בחיי, בשנות החמישים לחיי  מצאתי את עצמי במקום רחוק ולא מוכר, בלי לדעת כלום. קטמנדו, נפאל – מקום שהיה קיים רק בהזיות המסע – וברגע אחד ידעתי – הזמן הגיע.

למה נפאל ?
כי היא מעבר לאופק, בהרים הגבוהים, הרחוקים….. מקום אחר ולא מוכר, שונה מכל מה שראיתי עד כה.
בראשית נובמבר 2007 רציתי לצאת לחופש. זמן שלי, מחוץ לחיים.  מסע אישי לגמרי. לבדי. בחרתי בהרים, בהימאלאיה, בנפאל.
 אני חשה כלואה בארץ שלי. במזרח התיכון.  חיי , בצל המלחמות, מהודקים באגרוף קשוח. זו הרגשה של  לחץ עז שמרסק את צלעותי, חונק אותי.
רציתי להיות במקום אחר. לצאת רחוק, אל מעבר לאופק. לנשום אויר אחר, נטול צבא ומלחמות ודם של ילדים.
לתת לזמן זמן, לגוף מרגוע. חיפשתי מנוחה אמיתית: תנועה באויר הצלול של הפסגות, ובתוך השמים הכחולים, אל תוך ההימאלאיה:  הרים וטבע, נחלים ויערות.

yaf_0044_resize

קיויתי למגע עם אנשים מזן אחר: פשוטים, חפים מן המירוץ וההישג, ומן המלחמות שלנו.
יצאתי מן המציאות שלי. לזמן מה. רציתי לנוח.

בקטמנדו יש לי נחיתה רכה ונעימה. זו התחלה טובה. יצאתי לשוטט – וחיש מצאתי את עצמי יושבת לבדי, עם צ'אי ושקט על כרים מרופדים, וחלומות, ליד שולחן נמוך: חנות ספרים ומסעדה, יפהפיה, עם מוסיקה עליזה ברקע: Pilgrims"" –"חנות הספרים שהפכה לביתי השני בקטמנדו.

wur_0185_resize

קטמנדו היא  מיתוס שהפך למציאות.
נחיתה, וכל מה שקיויתי: ריח קטורת באויר , ההמולה שמקיפה אותי לא מטריפה את החושים.
בחנויות שטיחים ותכשיטים, פסלים תמונות וחרוזים, תופי תפילה…
אני מתאימה את עצמי לקיים.
wur_0315_resize
מודעת לפער בין ההבטחות למציאות, יודעת שהיופי הוא בעיני המסתכל. וקטמנדו יפה בעיני, למרות היותה עיר של העולם השלישי. רבות בה פינות החמד.
אני לומדת להשאיר מאחורי את התובענות, הציפיות,  להסתגל ליש…
wur_0099_resize 
מנסה להיות קצת כמו המקומיים: עם זמן בשפע, סבלנות…
wur_0094_resize
אוקטובר 2019 – אני חוזרת לנפאל – בת 69, רוצה לחזור אל החלום – אך הקפה הזה איננו עוד….. נסגר…. תחושה של החמצה – וגם ברור – שהחיים שלי הולכים – קדימה….
(את אותו בית הקפה שהסביר לי פנים – אני מחזירה אל מחוזות החלום….)  

כל הזכויות שמורות – יפה כפיר סימון

קובי משיח

גלילה לראש העמוד