גרתי בירושלים והייתי זרה. לעתים הרהרתי במוות, במותי…. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שאקבר בהר המנוחות:
בתוך האבן,פסיק קטן בים קברים,זרה,בתוך האבן הקשה.
הגיתי את המחשבה על חזרה לטבע. כדרך הטיבטים. בהרים. בטיבט למדתי שהדרך הנכונה בסוף חיינו – היא לחזור אל הטבע בשלמות.
בארץ – אבן בלי עפר, הדרך היא קבורת שמיים: שם בהרים – הכוהנים מבתרים את גופת המת, ומניחים אותה מאכל לעוף השמים.. הכל חוזר אל האויר, לאדמה.
בתוך האבן,פסיק קטן בים קברים,זרה,בתוך האבן הקשה.
הגיתי את המחשבה על חזרה לטבע. כדרך הטיבטים. בהרים. בטיבט למדתי שהדרך הנכונה בסוף חיינו – היא לחזור אל הטבע בשלמות.
בארץ – אבן בלי עפר, הדרך היא קבורת שמיים: שם בהרים – הכוהנים מבתרים את גופת המת, ומניחים אותה מאכל לעוף השמים.. הכל חוזר אל האויר, לאדמה.
רוצה קבורת שמיים – / יפה כפיר
אני זרה בירושלים.
ביתי – קבורה בעיר בה גרתי פעם. הורי – כרמל מקום מנוחתם.
אני שוכנת על ההר, מול המדבר,
כשאמות – יוקצה לי בדל חלקה / שורה / משבצת בין זרים
וגוויתי תושלך שם, אלמונית, זרה, כמו חיי כאן, בין אבני ירושלים, בין הקוצים, אבק ותכלת השמים.
זרה לא נוגעת בחיים.
אני רוצה קבורת שמים – כמו שם בגובה רב. מקום שבו יודעים שאין מאומה אחרי שתם הכל – ואל הריקנות הזו כמהה נפשי.
לתת את הבשר לעוף שמים, מזון לצפרנים ושיניים ואברות כנף טופחות.
אני רוצה להתפוגג אל האויר כאילו לא הייתי
לא כאבתי
לא
הייתי
כאן
בכלל.
עם השנים העתקתי את חיי לכפר תבור.
בבקרים אני הולכת בכרמים,בין המטעים,עצי שקד ותאנה וענבים כהים, בראש הגבעה,בין ברושים גבוהים גבוהים נח לו בית הקברות. שלנו.
בבקרים אני הולכת בכרמים,בין המטעים,עצי שקד ותאנה וענבים כהים, בראש הגבעה,בין ברושים גבוהים גבוהים נח לו בית הקברות. שלנו.
בית קברות שקט, נעים. האדמה רכה, וממחזרת את הגוף בחזרה על האויר, לעננים, למים, לשמיים.
איני רוצה יותר קבורת שמיים.
כאן אני רוצה לחזור לאדמה בסוף ימי.
איני רוצה יותר קבורת שמיים.
כאן אני רוצה לחזור לאדמה בסוף ימי.
רוצה לחזור אל החיים, אל החיים, בשרשים ובעלים ובפרחים.
לחזור אל העולם ולהיות בו חלק מן העד, האינסופי.
כדרך כל אדם.
לחזור אל העולם ולהיות בו חלק מן העד, האינסופי.
כדרך כל אדם.
