אילן אורטל
פגשתי באילן אורטל לאחר סדרה לא נגמרת של מפגשים עם רווקים/גרושים/אלמנים ואי אלו נשואים שמתחזים לפנויים מתוך אתר האינטרנט. שורה של אכזבות אשר הותירה אותי עם תחושת עלבון והשפלה.
אחרי כל אלה – האיש הגבוה והמחייך היה כמו רוח רעננה ומטהרת, תזכורת שהחיים טובים וגם אני אזכה אולי לאהבה ומשפחה וזוגיות.
נהגתי כאילו הכל בסדר, אבל היום אני יודעת שהכל היה אז לא בסדר.
הימים היו קשים לי. לא היה לי בית, הייתי בתקופה של מעברים: חזרתי מחופשה ממושכת בת ארבע חדשים בארצות הברית, לאחר פרידה מסובכת מבן זוגי הקודם, יואב, ולאחר תקופה (קסומה) של חדר בדירת סטודנטים בירושלים.
חיפשתי עוגן. שכרתי לי דירה בתל אביב – עדיין לא פרקתי את הקופסאות.
לא הייתה לי אהבה. במשפחה. בזוגיות. הרגשתי קור בדידות ופחד.
כלפי חוץ הייתי אשה חמה וחכמה, אשה חזקה ששולטת בגורלה. עושה מה שטוב לה. אשה שמחה, עובדת, מקובלת וגם מסודרת כלכלית. את העולם ואת עצמי שכנעתי שאני מנהלת את חיי בהצלחה רבה. בתוך לבי הרגשתי כל כך לבד. לבד.
בנוסף – הייתי מסובכת בעסקת נדל"ן כושלת ששיבשה את כל תכניותי לבנות לי בית משלי, אחרי הפרידה מיואב.
מכרתי את דירתי היפהפיה והיקרה כדי לסייע לטל לרכוש עם רוני בית לאהבתן. לעצמי רכשתי דירה נחותה אותה קיוויתי לשפץ – אבל קרובים של המוכרת פלשו אליה. אי אפשר היה להשלים את העיסקה, טל ורוני היו קרות ומנוכרות – וכל זה איים עלי, וזיעזע אותי מאד.
היה לי קשה, ורע – אבל, כמו תמיד, הייתה בי שמחת חיים טבעית, אהבת החיים תוססת, מתפרצת, תחושת אופטימיות ובטחון, ובעיקר תקווה שהכל ייסתדר ויהיה לי טוב כמו בחלומות שלי: קיוויתי מאד שאמצא גבר עוטף ומחבק שיכיר בערכי ויהיה לי שותף לחיי. גבר שיפתור אחת ולתמיד את התחושה שלי שאני כל כך לבד, שאף אחד שווה וטוב לא רוצה בי. גבר שיגשים את החלום להיות בת זוגו המאושרת.
כשפגשתי באילן – האמנתי באמת ובתמים שאלוהים מאד אוהב אותי.
אילן אורטל נראה לי איש נבון, משכיל ובעל ידע רב, והוא שבה את לבי. לאחר פגישתנו הראשונה, הקסומה – נפרדנו, ואני נשקתי לו בשמחה.
חזרתי לתל אביב לדירה השכורה, הריקה, הקרה, וחלמתי חלומות.
זמן קצר מאד אחר כך אחר כך איבדנו את יעל.
זה היה פיגוע חבלני.
איבחת אש וחומרי נפץ – ולא היתה לי עוד בת צעירה.
החזרה לתל אביב, בתום ימי השבעה, לדירה השכורה הקרה, הריקה, שלא הייתה עדיין בית לא הייתה אפשרית.
שנתי נדדה. בכיתי ובהיתי בקירות ולא ידעתי את נפשי מצער. הרגשתי שאין טעם לחיי. הרגשתי כמו צמח שנעקר משרשיו, חשבתי שאמות.
אילן, במחווה אבירית אמר לי – בואי לעפולה.
אני יודעת שהיו לו כוונות טובות. גם כוונות טובות.
באתי. עיוורת מדמעות וצער, זקוקה נואשות לחום אנושי וחיבה וחיבוק, נשאבתי אל חייו שלא בטובתי. ללא שיקול דעת. נסחפתי אל האשליה של אהבה וזוגיות ובית.
התחלתי פרק חדש בחיי. זה לא היה פשוט – אבל רציתי שיצליח. ונשארתי. חיינו בשיתוף שלא היה בטובתי – מסיבות רבות. עבדנו, וטיילנו, פגשתי חברים.
הסימנים כולם היו שם – אבל אני לא רציתי לראותם.
טל ורוני היו מנומסות מאד. קרות. בלי רגש. שוב ושוב הטחתי את ראשי בקיר זכוכית אשר עמד בינינו – ללא הועיל. היה דיבור מנומס – אבל אף פעם לא תחושה שאכפת להן מה עובר עלי.
אילן ואני יצאנו יחד לטיול גדול גדול. טיול סביב העולם. חלום שלו, חלום שלי.
למשך שנה יצאנו מן הארץ: הפסקנו לעבוד ויחד יצאנו אל הדרכים, בסיומו באו החיים המשותפים שלנו לקיצם. לא היה בי עוד צורך. עפתי, בבעיטה… נוצלתי, והושלכתי. כמו מגבת משומשת.
זה היה מסע גדול מן החיים, מסע מכונן, שעבורי היה גם סוג של שיעור, שלא למדתי בזמן. שעור שלא הפנמתי במועד. כי לא יכולתי. הייתי חלשה מדי, ועזובה, ובודדה מאד.
זה עדיין שיעור שאני עדיין משננת, ומפנימה. השיעור הגדול של חיי, שיעצב את הפרקים האחרונים שלי, את העשורים הששי והשביעי והשמיני ואולי גם התשיעי של חיי:
יש לי ערך. שילמתי שכר לימוד גבוה עד שהפנמתי זאת. גבוה מדי.
נפרדנו זמן קצר לאחר שובנו לישראל.
אילן היה קר ומחושב כדרכו: בזמן הכי נכון מבחינתו, ביום שלפני הנסיעה שלי לסין, מיד כשסיים לחזור אל השגרה והיומיום הנח – בעזרתי: שוב היו לו עבודה, וטלפון נייד ומשכורת, וכשהייתה לו מכונית משלו, ושוב לא הזדקק למכונית שלי – חתך כמו בסכין את חיינו המשותפים.
הוא הכין מראש את את נאום הפיטורין. את רוצה הרבה מאד מן החיים, כך אמר לי. וגם, בנדיבות, הסביר לי שזו לא אני – זה הוא. את אשה נהדרת. חכמה וחיה בגדול – את פשוט גדולה עלי, בהרבה מספרים…. כך חזר ואמר.
אני איש פשוט, אני רוצה אשה פשוטה……
אני – עם חלומות המסע שלי, עם השירים שלי, עם הרגשות שלי…. עם היכולות שלי וכל מה שנתתי ועשיתי לקיים את ה"קשר" הזה, עמדתי שם בידיים ריקות.
בלבי ידעתי שמוטב לי כך. אבל התובנה הזו זה לא הקהתה את העלבון אשר צרב את נשמתי ועיוור את עיני.
את אשה עשירה, כך אמר לי באותו המעמד. את תסתדרי.
וגם אמר לי – את חזקה. את תתגברי על זה.
מנווטת על ידי טייס אוטומטי יצאתי להדריך את הטיול לסין.
הדרכתי טיול מורכב, מרתק כמו תמיד – וחזרתי הביתה עם הצלחה – טיול נפלא וקבוצה מאושרת. זה היה טיול קשה מאד כל הבחינות האפשרויות, במהלכו איבדתי את קולי. עד שהתאוששתי.
נשארתי בחיים – ולא איבדתי את המוניטין שלי כמדריכה מצוינת.
לא, אינני אשת ברזל, אך יש לי כח, ושרדתי את הטלטלה.
חזרתי לארץ ועליתי לירושלים. בסיועם של חברים טובים בניתי לי חיים חדשים.
חדשים אחדים אחר כך הכרתי את עמירם, אהובי. אתו בניתי את חיי מן ההתחלה.
לעתים קרובות אני חושבת – איזה מזל!! איזה מזל שהוא העיף אותי מחייו. ומה היה אילו. אוי ואבוי. מה היה אילו הייתי נשארת שם.
החיים המשותפים שלי ושל אילן אורטל נמשכו שלוש שנים.
לפעמים, עולים בי שוב העלבון, הכעס. אני כועסת על עצמי בעיקר.
אומרים לי חברים – די, עזבי. הוא כבר לא.
אני אכן עזבתי מזמן, והלכתי למקום אחר לגמרי. וגם שכחתי לא מעט. אך הכוויה הזו צרובה בבשרי, והיא חלק מחיי . היו דברים טובים, אך המחיר אשר שילמתי היה גבוה ומופרז מאד. מחיר כבד עבור תחושה כוזבת של שייכות, של משפחה, של זוגיות, של אהבה.
אחי. בתי וכלתי. אבי. האנשים שאמורים היו להבין. להרגיש. לתמוך לאהוב. המשפחה שלי. הם אלה שהיכו בי. מעבר לגורל אשר המר לי עד מאד.
אני – למרות הכל: חייתי אהבה.
