דרך המוות….. 66 ק"מ בירידה מדהימה… שני הצעירים ממולי קרנו מאושר. זה היה בארוחת הבקר במלון נאה, הדור, לה פאז, בוליביה. לא היתה לי שום תכנית, והניצוץ בעיניהם הדליק אותי. הקשבתי טוב, בתשומת לב רבה, וחשתי באדרנלין זורם מהם אלי. הוא – קשוח. היא רכה. בני עשרים ושש, בירח דבש. הם מאוסטרליה, אדלייד.
שניהם מספרים לי יחד ובהתרגשות על טיול ממנו שבו אמש, טיול אופניים על דרך המוות.
מיד החלטתי כן, אני, גם אני רוצה: אצא, אסע, כי מה כבר אפשרי שישתבש? הם נשמעו כל כך בטוחים ורגועים, ובעיקר מאושרים.
וכך – אני שלא לוקחת שום סיכון, נזהרת בדרכים, במסעות, מצאתי את עצמי יושבת מול גברת אנגליה במשרד הקטן של חברת GRAVITY , מתודרכת ומשלמת 110 US$ – ונרשמת לטיול.
***
המדריכים – שיטתיים, נאמנים ומסורים אינם מרפים מהוראות הבטיחות ומנסים ללמד אותנו איך שולטים באופניים במקרה חירום – עיקול חזק, מדרון, או אבנים גדולות.
אנדי, המדריך שלנו. עלם חמד. בן עשרים וחמש, הוא קיווי מניו זילנד והוא קצת דואג. אני מבטיחה: אתי אין בעיה – קשה מדי – אני עולה לאוטובוס. אבל: זה לא היה קשה בכלל!
חברי לטיול חולפים על פני במהירות. הם צעירים, קלים ממני במשקל, ולי אין שום רצון להתחרות אתם. אני רוכבת, הישבן נחבט, נחבט, ורעידות עזות ומרגיזות עולות מן הכידון אל פרק כף היד, אל המרפק והכתפיים . לאט, בבטחון אני נושמת את הטבע מסביב, ונהנית. כן. הנאה פרועה.
התחלנו בהרים גבוהים, קרחים, ושלג בפסגות. לאט עלה היער וצמח גבוה, הקור העז נמס לחום מעיק ולח.
עם הירידה יש בשמיים עננים גדולים ולבנים.
עם הירידה יש בשמיים עננים גדולים ולבנים.
פלגים שוטפים בעיקולים, באים מראש ההר, זורמים לתוך העמק, חותרים בדרך ומערערים את יסודות האבן, החצץ.
אצלי בלב – שמחה גדולה. הנוף, הטבע, והגוף הקל שלי, הרוח בפנים, הבטחון שכן, אפשר…. וגם אני יכולה. ורק אני מכל החברים שלי הייתי כאן. תחושות האשר וההישג מציפות אותי.
פה ושם אני חולפת במפל, נרטבת ברסס מים, עמוק בעמק מתחתי מתנשאות צמרות גבוהות של עצים , אני יודעת שהחוט הלבן השזור בירוק למטה הוא נהר גועש
המדרון מפחיד אותי מאד.
המדרון מפחיד אותי מאד.
.
בצד השני של העמק הענק קבוצות קטנות של קוביות, בתים קטנים מעץ פזורים ביער, טובעים בטבע הירוק.
על צלע המדרון משולשים גדולים של חקלאות, בננות, קוקה.
עוצרים הרבה. נושמים הרבה. ונזהרים הרבה. אני תמיד האחרונה. רוכבת לבדי.
לבד בתוך נופי הפרא.
***
***
חשבתי בלבי – לכאן כבר לא אחזור.
נזכרתי בטיילים אשר פגשו כאן את מותם. שמעתי חלק מן הסיפורים, עצמתי את עיני, שמעתי את הזעקות של הנופלים לתהומות. במיוחד חשבתי על הצעירים, שלנו, התרמילאים הישראליים.
אז – כמו שוט, כמו פטיש גדול ראית את הלוח הקטן הזה:
ילדה. עם שם כל יפה . ובת גילה של יעל, בתי.
חשבתי על יעל. על מור. עלינו ההורים, ועל הילדות שאהבו את החיים, וחיו אותם בכשרון בהשקעה ובתאווה ליופי ושלמות והגשמה אישית.
לא קל לחשוב על רגע הסיום של החיים. עמדתי שם והזיתי בילדה מנוה איתן. ראיתי אותה בדימיוני, שמחה ומתרגשת.
וגם יעל שלי – עסקה בטוב לפני מותה,, בעשיה. בנתינה.
איני יודעת מה הרגישה כשהאש חבטה בה.
אני תולה את תקוותי באשליה שלא הרגישה כלום. יודעת שעדיין פירפרה כשרצו לעזור לה.
חשבתי גם על עמירם – כמה רצה לראות את העולם. כמה שמח היה לטייל כאן. אתי. וכמה טוב יכול היה להיות לי כאן – אתו.
אני תולה את תקוותי באשליה שלא הרגישה כלום. יודעת שעדיין פירפרה כשרצו לעזור לה.
חשבתי גם על עמירם – כמה רצה לראות את העולם. כמה שמח היה לטייל כאן. אתי. וכמה טוב יכול היה להיות לי כאן – אתו.
הרגשתי עצב, צער, ודמעות, ובכי. על כולם. וגם עלינו. אנחנו נידונים לכאב. הוא לא מרפה.
***
בסוף הדרך חיכה לנו שולחן עץ מרופט במסעדה צנועה מאד, עמוס כוסות פלסטיק גדולות, גבוהות של בירה קפואה ,נהדרת. שתיתי עוד ועוד. הבנתי את עצמת האלכוהול, מרגיע, משמח.
לא ישבתי עם הצעירים. ממול היתה חנות קטנה, אשה, וילד שבכה, בכה, בכה. נידנדתי קצת את עגלתו, עד שאמו סיימה את הכביסה.
חשבתי על הנכדים שלי, במציאות שלנו, במרחק כל כך גדול מכאן.
בירה מקומית הזכירה לי מאין באתי , ולאן אחזור בסוף כל הדרכים.
***
המדריך, דוד, סיפר לי את סיפור חייו. וגם רצה לדעת מי אני. לא – הוא לא שמע על שמונה הבחורים הצעירים מישראל שאיבדו כאן את חייהם. אני – אני זכרתי כל הזמן, בירידה, את השמונה האלה.
***
בחזרה נסענו במכונית, בעליה, את כל הדרך.
ישבתי בצד הפונה אל התהום. הבנתי איך בדיוק זה קרה, שוב ושוב, כשהנהג לא שם לב לרגע, כשמים התחתרו וערערו את יסודות הדרך.
השמיים היו עדיין מוארים מאד, אבל העמק הכהה הלך והאפיל. ענן אבק עלה מאחורי המכונית. האור חתך את רסיסי המים הנופלים. ישבתי שם לבד. שמחה. ועצובה. שתי הרגשות בזמן אחד. כמו החיים.
היום כמעט כבר לא נוסעים בדרך המוות, יש מסלול חדש, אלטרנטיבי. הדרך משמשת בעיקר לטיולים באופניים.
" הדרך – בספרדית: Camino a los Yungas או דרך המוות Camino de la Muerte היא דרך של 69 ק"מ בין לה פז בירת בוליביה לקורויקו, במחוז יונגאס בבוליביה. דרך זו ידועה כמסוכנת ביותר והוכרזה ב-1995 כ"דרך המסוכנת ביותר בעולם".
לפי הערכה נהרגו בדרך 200-300 נוסעים מדי שנה. בדרך נמצאים הרבה צלבים ומצבות המסמנים את מקום נפילתם של רכבים ורוכבים.
לפי הערכה נהרגו בדרך 200-300 נוסעים מדי שנה. בדרך נמצאים הרבה צלבים ומצבות המסמנים את מקום נפילתם של רכבים ורוכבים.
הדרך נסללה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 בזמן מלחמת הצ'אקו על ידי שבויים מפאראגוואי. זוהי אחת הדרכים היחידות המחברות את אזור יער האמזונאס של צפון בוליביה ללה פאס. ביציאה מלה פאס תחילה עולה הדרך עד לגובה של 4,650 מטר ולאחר מכן יורדת עד לגובה של 1,200 מטר. הדרך משתנה במהירות מרמה גבוהה וקרירה ליער גשם, ועוברת במקביל לצוקים ומדרונים תלולים.
בגלל הירידות הקיצוניות של לפחות 600 מ', לעתים ברוחב מסלול אחד (רוב הדרך לא רחבה יותר מ-3.2 מ'), ובשל מחסור במעקי בטיחות, הדרך מסוכנת ביותר. בנוסף, גשם וערפל עלולים להקשות על הראיה, להפוך את הדרך לבוצית ולגרום לנפילת סלעים מהגבעות בצד הדרך. אחד מחוקי התנועה המקומיים קובע כי הנוסע במורד הדרך חייב לתת זכות קדימה לבאים מלמטה וחייב להצמד לצד הדרך החיצוני כדי לתת לבא מולו לעבור. חוק זה מחייב רכבים מהירים לנסוע לאט ובכך מאפשר מפגשי מכוניות בטוחים יותר. בנוסף רכבים נוסעים בשמאל, בניגוד ליתר בוליביה, דבר המאפשר לנהגים זווית ראיה טובה יותר על הגלגל החיצוני."
מתוך אתר ויקיפדיה
