וכך – כתבתי במילות השיר, מתוך לבי:
הכי טוב שאפשר
היא בלבי,
והיא איננה. קיים מאד הכאב.
הולך ובא. מראה של ילד מעורר אותו.
מראה של נערה.
קירבה בין אם לבת: בנות ואמהות עוברות בדרך
להן קירבה וצחוק, ולי הבכי.
אני הולכת ובוכה,
ספוגה בצער.
כמו צעיף גדול.
שקוף.
עוטף אותי הצער, חונק אותי.
כופה עלי לנשום בכח ולדעת:
לא הכל מובטח
יש קצה לאושר.
אני רוצה למות אתה, וגם לחיות.
לחיות עם אחותה, בתי. עם נכדותיי. זו משפחתי.
לחיות עם האהוב באנשים. האיש שלי.
הוא כאן, תמיד, כמו עוגן, כמו תמרור, כמו דגל מתנופף אל על.
הוא כאן לומר לי בואי, ונחיה, ולא נמות.
נחיה הכי טוב שאפשר.
למרות הכאב הצער והבכי.
למרות המוות והשכול
והגעגועים.
המוות והשכול הם כאן תמיד, בצד הטוב.
הם נוכחים בחלומות אותם צריך לטרוח ולטוות,
ולהגשים.
לחיות ביחד עם הצער,
הכי טוב שאפשר.
עמירם סימון, האהוב באנשים, האיש שלי, בעלי, החבר הכי טוב שלי, נפרד מן החיים בחורף 2013. חמש שנים של אהבה. שלוש שנים של נישואים. שנתיים מחלה קשה ואהבה גדולה.
