
המוות – פרידה, שריפת גופה בפשופאטינאט, בקטמנדו – נפאל.
בנפאל – כמו בהינדו – הגוף חוזר אל הטבע. כלה – בשריפת הגוף המת על שפת נהר – עליו מתפזר האפר, אליו מושלכים בגדי המת. פאשופטינאט (נאט=מקדש בהינדו_ = הוא
בנפאל – כמו בהינדו – הגוף חוזר אל הטבע. כלה – בשריפת הגוף המת על שפת נהר – עליו מתפזר האפר, אליו מושלכים בגדי המת. פאשופטינאט (נאט=מקדש בהינדו_ = הוא
"לאלמנות צריך לארגן טיולים בנפרד. לא נעים להן בחברת הזוגות הנשואים – ולמה להקשות עליהן? וגם לזוגות לא נעים בחברת האלמנות… עדיף להן להיות בטיולים מאורגנים – בקבוצות של אלמנות
הונג קונג – החל מנמל התעופה – הכל הדור, נקי, עשיר מאד , נוצץ, ומשתקף. הכסף מדבר מכל פינה. זו עיר בלי סנטימטר שאינו מושקע ומטופח ומתוכנן, ומהודר מאד. וגם
השבוע אני חווה את פסחא ואת פסח בירושלים. הכל סואן, הרבה מאד קדושה בעיר. פסח, ברכת הכהנים המרגשת . וחוויה אחת שמאירה הכל כמו זרקור. (הצילומים – מן הטקסים אשר חוויתי בטקסים של
פסח השבוע – ואני עליתי להר הזיתים עם העולם לרגל: פסחא הנוצרי בירושלים. הם באו מקצוות תבל – מפולין ובלגיה, צרפת ארצות הברית, הפיליפינים הודו ואפריקה. גם – ממצרים… זכר ליציאת
בראשיתו של דבר בהגיעי לואראנאסי, העיר הטילה עלי אימה. אחרי ביקור ועוד ביקור – רציתי רק להישאר. רציתי עוד. היה קשה. מראש ידעתי. גם עונת השנה לא התאימה – אך לי
בערב – פוג'ה. זהו טקס אש וצילצולי פעמונים – ברכות, תפילה – והיטהרות. טקס הודיה לאמא גאנגא. האנרגיה ממלאת את האויר.. כלי פולחן פזורים על הבמות אל מול המים: בחור
פרידה מואראנאסי. את מריה פגשתי "BROWN BREAD", בית קפה הזוי לחלוטין, מיזוג אויר ולחם כפרי וקפוצ'ינו אמיתי בתוך הסמטאות של העיר העתיקה ב- VARANASI. טיילנו יחד, שתי נשים משני קצוות
אל הגהאת שבה שורפים את המתים. השכם בבקר הגאנגה עטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת. סירות חוצות את קו האור, שחור על קו המים, צללים שחורים של משוטים, והשתקפות
גם אני מתפללת…. וגם אני מתפללת. החלפת ברך מלאה. מתפללת בלילה לבן, בבית חולים אסותא בחיפה, ויש לי מחשבות על כאן ושם וזכרונות מהודו. כאן, עם רגל חתוכה וחבושה בלי
סיימון חצה את ההימאליה מהודו לנפאל – על האופנוע ששמו – סוניה. נפאל 2008. נדמה ששום דבר לא השתנה מאז. סיימון גבר ילד. סיימון לא רוצה לחיות במערב, ובמיוחד לא בלונדון,
לבד – ולרגע לא לבד – בפעם הראשונה בחיי יצאתי לדרך לבדי. ולמדתי שהתרמילאית אף פעם לא לבדה. בנגקוק. פברואר 2002. הצילומים מבקורים יותר מאוחרים. בשנת 2002 לא הייתה לי מצלמה