הודו

בערב – פוג'ה. זהו טקס אש וצילצולי פעמונים –  ברכות, תפילה – והיטהרות. טקס הודיה לאמא גאנגא. האנרגיה ממלאת את האויר.. כלי פולחן פזורים על הבמות אל מול המים: בחור

פרידה מואראנאסי. את מריה פגשתי "BROWN BREAD", בית קפה הזוי לחלוטין, מיזוג אויר ולחם כפרי וקפוצ'ינו אמיתי בתוך הסמטאות של העיר העתיקה ב-  VARANASI. טיילנו יחד, שתי נשים משני קצוות

אל הגהאת שבה שורפים את המתים. השכם בבקר הגאנגה עטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת. סירות חוצות את קו האור, שחור על קו המים, צללים שחורים של משוטים, והשתקפות

גם אני מתפללת….  וגם אני מתפללת. החלפת ברך מלאה.  מתפללת בלילה לבן, בבית חולים אסותא בחיפה,  ויש לי מחשבות על כאן ושם וזכרונות מהודו. כאן, עם רגל חתוכה וחבושה בלי

אחרי מסע פנטאסטי בקאשמיר, לאדק והימאצ'אל פרדש, שלושה שבועות מסע דחוס בחוויות מסחררות חושים  עם אוכל הודי נון סטופ  טוב לי להיות קצת עם הישראלים בדהאראמסלה. נתיב החומוס והצ'יפס הישראלי

בצילום – מוכר הפיצוחים בכניסה לתחנת הרכבת MOOLCHAND בדלהי דלהי, השעה חמש בבקר. אני עומדת לבדי על הרציף בתחנת הרכבת, ניו דלהי. עומדת לבדי בין עשרות שישנים על הרצפה. שעה

נגעתי בחיים בהודו, בלאדאק, הכי גבוה. הכי מנותק.   דורון בן חיים, "לגעת בהודו" השכיל להביא אותי אל תוך הבית, אל המשפחות, אל החיים האחרים.  עמוק אל תוך הנוף. לגעת ולחוות

עם ילדים בכפר קטן בהרים, בלאדאק. כן, ככה אני אוהבת את זה. לנוע. למרות הכל. למרות שכואבות לי הברכיים. מציקות נורא. (מנסה הכל, כורכומין וארקוקסיה ופיסיותרפיה וברכיות ומקלות הליכה…. וחושבת