
שביל הבשורה בגליל התחתון
כאן מחוז החלומות שלי. הכפר. השדות, המטעים, השמיים הפתוחים… החברים. חיי הקהילה….), בגליל התחתון. כאן – בין נצרת והכנרת – התחילה דת גדולה, הנצרות; אנשים קטנים עשו שינוי גדול בלי דעת
כאן מחוז החלומות שלי. הכפר. השדות, המטעים, השמיים הפתוחים… החברים. חיי הקהילה….), בגליל התחתון. כאן – בין נצרת והכנרת – התחילה דת גדולה, הנצרות; אנשים קטנים עשו שינוי גדול בלי דעת
הלכנו , חבורה של מטיילים, השכם בבקר, עם עולי הרגל מיוון, מרוסיה ומיפו וירושלים בעקבות האיקונה של מריה: כל שנה בקיץ נושאים אותה מהמטוכיון של גת שמנים שמול כנסיית הקבר
בנובמבר כל שנה – עולים ישראלים יוצאי אתיופיה לירושלים. צופים אל הר הבית, חולמים אל המקדש. גם אני הייתי שם. התבוננתי בשינוי, במעבר, משם לכאן. לא יכולתי לשוחח עם האשה הזו
אשה הולכת בעקבות מריה – לאורך כביש 6. אני מן הספקנים. אני מגחכת לעצמי כשאומרים לי: שום דבר לא קורה במקרה. אני יודעת שיש שם אלוהים למעלה והוא נשגב מבינתי,
בוקר בכרמים. ממש ליד הבית. מוקדם , לפני החום, אחרי זריחת השמש. יצאתי מן הבית אל הכרם. חודש נעדרתי – והוא שינה פניו. שופע פרי: ניגשתי קצת יותר קרוב:
להיות שקופה – או משתקפת…. בצילום – לעתים אני אוהבת להיות שקופה. לא להראות, לתת לחיים להתנהל ללא המעורבות שלי. רק לקלוט מראות, ורגעים. צרופי צבעים, צורות וחמרים. ורגשות.
לאיילת באהבה נסיבות עצובות הביאו אותי, לעתים קרובות לצערי, אל חוף בת גלים. ירדתי לחוף, עם הנשים. והגברים. עם המבוגרים. ונוכחתי לדעת, שוב:החיים יפים, עכשיו. ומותר להנות. …ולא צריך
שמו חסן, הוא כבן ארבעים, והוא המתנה שלי במעבר לירושלים: חסן עשה הכל בדירתי החדשה, עם חיוך גדול, ויושר ומקצועיות. וכן, הוא פלשתינאי. כשאמר שביתו בכפר הפלשתיני בתיר – נזכרתי
דלהי -ערב ראשון בטיסה מטשקנט לדלהי היינו שני ישראלים: משה, עלם חמודות שבא "בלי שמץ" כדרך הצעירים לתור את העולם . גם אני לא התכוננתי . "בלי שמץ" – גם