יומן מסע

פסח השבוע – ואני עליתי להר הזיתים עם העולם לרגל: פסחא הנוצרי בירושלים. הם באו מקצוות  תבל – מפולין ובלגיה, צרפת ארצות הברית, הפיליפינים הודו ואפריקה. גם – ממצרים… זכר ליציאת

בראשיתו   של דבר בהגיעי לואראנאסי, העיר  הטילה עלי אימה.  אחרי ביקור ועוד ביקור –  רציתי רק להישאר. רציתי עוד. היה קשה. מראש ידעתי. גם עונת השנה לא התאימה  – אך לי

בערב – פוג'ה. זהו טקס אש וצילצולי פעמונים –  ברכות, תפילה – והיטהרות. טקס הודיה לאמא גאנגא. האנרגיה ממלאת את האויר.. כלי פולחן פזורים על הבמות אל מול המים: בחור

אל הגהאת שבה שורפים את המתים. השכם בבקר הגאנגה עטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת. סירות חוצות את קו האור, שחור על קו המים, צללים שחורים של משוטים, והשתקפות

   זה בלבי. הגעגוע הקבוע אל המים השחורים, אל ההרים הנמוכים, גרניט אפור וגשם מזרזף כמעט תמיד, וגם סיפור של אהבת אמת עצוב, מלא ביופי. מכל המקומות באירלנד אהבתי את

נחתתי – הישר אל הלב הפועם של העיר – אל השדרה הגדולה – Champs-Élysées פריס.  פריס  נגלית לי במכה אחת.  כל מה שקיוויתי מפריס קורה במהירות, בכל הכח. היופי של העיר

סיימון חצה את ההימאליה מהודו לנפאל  – על האופנוע ששמו – סוניה. נפאל 2008. נדמה ששום דבר לא השתנה מאז. סיימון גבר ילד. סיימון לא רוצה לחיות במערב, ובמיוחד לא בלונדון,

שנת 2015 -מאז קרו דברים רבים בהודו ובחוף פאלולם: זו החוויה שלי מאז. חוף פאלולם הוא הפשוט בין החופים של גואה, הודו, על הים הערבי. אין בו אף RESORT מפואר.

קישורית לחלק א -הרפובליקה הדומיניקנית – אני צוללת אל הבלתי ידוע חלק ב – דיירי החוף ואני – או איך זה לטייל, אשה לבד – באמריקה הלטינית על החוף. קמתי

בצילום – מוכר הפיצוחים בכניסה לתחנת הרכבת MOOLCHAND בדלהי דלהי, השעה חמש בבקר. אני עומדת לבדי על הרציף בתחנת הרכבת, ניו דלהי. עומדת לבדי בין עשרות שישנים על הרצפה. שעה