Indian Widows - From Exclusion to Belonging
2019 – 2023
אלמנות בהודו - מהדרה לשייכות
English at the bottom
When the husband dies – the wives become unnecessary. Their bodies and possessions are desolate – and they are the object, within their home, of abuse and sometimes deportation. It happens in West Bengal in India – and not only there. I met them in two holy cities: in Vrindavan and Varanasi.
Many of them live there, in communities – and also independently.
The Maitri NGO association under the management of Mrs. Winnie Singh gives them a home: she established 2 Ashrams. In Vrindavan and in Rhadakund.
* * * * * * *
Being a woman, I experienced divorce, widowhood, bereavement and loneliness. I felt intense solidarity with them. Being a photographer, I knew – this is my chance to take meaningful pictures. To bring and get love.
* * * * * * *
In the beginning – we talked: Always there were tears and pain and I reached a resolution: I'll focus on their beauty.
In my photography I'll highlight the good and the happy parts in their life.
I gave them the opportunity to see themselves the way I see them – beautiful, brave women, coping and succeed to live a good life.
* * * * * * *
I – don't pray to any god. When I experienced the innocence of their prayers, I was deeply moved. I also wanted to pray with them.
Inside my heart, I thought: maybe it's better to pray. Let the heart whisper, a prayer is good.
Perhaps it is better not to look directly into the center of pain and sorrow. As I do.
Thanks to Prof. Cynthia Gorney who is a source of inspiration for me.
כשהבעל מת – הן הופכות מיותרות. גופן ורכושן הפקר – והן מושא, בתוך ביתן, להתעללות ולגירוש. זה קורה במערב בנגל בהודו – ולא רק שם.
פגשתי אותן בשתי ערים קדושות: . ב-Vrindavan וב – Varanasi . שם חיות רבות מהן בקהילות קטנות – וגם חיים עצמאיים.
ב Vrindavan וב Rhadakund עמותת Maitri בניהולה של גב Winnie Singh נותנת להן בית: Winnie בנדיבותה אירחה אותי – ואני הייתי אתן, אכלתי אתן ושתיתי איתן. חוויתי אתן חוויה של אהבה.
בהיותי אישה ידעתי גירושין, שכול של בת ואלמנות ובדידות. הרגשתי סולידריות עזה איתן . כצלמת ידעתי – זו ההזדמנות שלי לתת. לצלם תמונות משמעותיות, לעשות טוב. לאהוב. וגם לקבל אהבה.
* * * * * * *
בראשית שוחחנו על הסיפור שלהן: תמיד היה שם בכי והיה כאב – ובליבי גמלה ההחלטה: בצילום שלי אבליט את הטוב והשמח. אציג נשים יפות.
בצילומים שלי הענקתי להן את מבט אוהב לחייהן: נשים יפות ואמיצות, נשים מתמודדות ומצליחות לחיות חיים טובים – למרות הכל.
* * * * * * *
אני לא מתפללת. איני מאמינה שיש מעבר למובן לי כח שעשוי לתמוך בי ולעזור לי בקשיי .
נכמר לבי כשפגשתי את הנשים של ורינדאוואן. כשחוויתי את התום שבתפילות שלהן , התרגשתי מאד.
כשעמדתי מול התפילה שלהן לאהבה וחום וגאולה מן הבדידות אשר חוו – רציתי גם אני להתפלל אתן.
ובלבי חשבתי – אולי עדיף להתפלל. לתת ללב ללחוש תפילה זה טוב.
אולי עדיף לא להתבונן היישר אל לב לבו של הכאב ושל הצער. כמוני.
* * * * * * *
רציתי לשמח את לבן של הנשים. בשוק ליד מקדש העיר קניתי שפע של פרחים .
הפרחים בורכו בתפילה מעומק ליבן ליד המקדש המרכזי ל RHADA במרכז הבית. אחר כך הונחו הפרחים בכבוד והתרגשות על המקדשים הקטנים אשר ליד מיטותיהן של האמהות: לכל אשה מקדש פרטי שלה.
כך – עם פרחי הלוטוס, זרי המריגולד הצהובים ועם פרחי יסמין סיימנו את היום בחגיגה של צילומים ובשמחה גדולה – וגם שירה.
תודה לפרופ' סינתיה גורני שהיא לי מקור השראה.
תודה לך WINNIE SINGH מייסדת עמותת MAITRI ששינית את חיי כשפתחת לי דלת על MIATRI ואל חיי האמהות
