הרצאה

בלונדון – שם  נפגשנו על הגשר. פיטר (שם בדוי – קיבלתי רשותו לכתוב עליו ולפרסם את הצילומים). הוא – הומלס. אנכי עם המצלמה.***  הוא מצחצח נעלים לפרנסתו. אני בדרכי ל- TATE

אני סובבת בברלין לבד: מה שמרשים אותי  הוא אי הסדר שכופים הצעירים על המראות בעיר:  הגרפיטי והקעקועים. מה שהיה טאבו בנעורי – היום הוא אמנות בזכות עצמה. בראשי המחשבות רצות:

ברלין משכה אותי בקסם: בבית – ריפרפתי בין סרטים ואתרים: הכל הבטיח רגש, צבע, אמנות, צילום, אופנה, חיים קלים, טובים… הכל תוסס ונע, זורם. המציאות בעיר הזאת עולה על כל

פסח השבוע – ואני עליתי להר הזיתים עם העולם לרגל: פסחא הנוצרי בירושלים. הם באו מקצוות  תבל – מפולין ובלגיה, צרפת ארצות הברית, הפיליפינים הודו ואפריקה. גם – ממצרים… זכר ליציאת

בראשיתו   של דבר בהגיעי לואראנאסי, העיר  הטילה עלי אימה.  אחרי ביקור ועוד ביקור –  רציתי רק להישאר. רציתי עוד. היה קשה. מראש ידעתי. גם עונת השנה לא התאימה  – אך לי

בערב – פוג'ה. זהו טקס אש וצילצולי פעמונים –  ברכות, תפילה – והיטהרות. טקס הודיה לאמא גאנגא. האנרגיה ממלאת את האויר.. כלי פולחן פזורים על הבמות אל מול המים: בחור

אל הגהאת שבה שורפים את המתים. השכם בבקר הגאנגה עטופה זהב, המים נוצצים באור השמש הזורחת. סירות חוצות את קו האור, שחור על קו המים, צללים שחורים של משוטים, והשתקפות

   זה בלבי. הגעגוע הקבוע אל המים השחורים, אל ההרים הנמוכים, גרניט אפור וגשם מזרזף כמעט תמיד, וגם סיפור של אהבת אמת עצוב, מלא ביופי. מכל המקומות באירלנד אהבתי את