דובנו – היום זו אוקראינה. כאן נולד אבי, יחזקאל. פעם היו כאן יהודים….. היום כנראה רק אני יהודיה בעיר.
בדובנו ברחוב בערב רעש פתאומי: מולי פונדק או בית מרזח של גויים, אני נזכרת בביטוי מן הימים ההם. שואלת את עצמי…. להיכנס? מהססת – ואז אומרת לעצמי – הרי רצית לבוא לכאן, לחוש את החיים…. אז מה השאלה? את זה בדיוק את מחפשת . את החיים. היססתי עוד דקה – ונכנסתי. ברור – כולם מסתכלים עלי מיד.
ואז היא קמה ומושיטה לי יד. היא האשה היחידה בכל הבר בין עשרות גברים. שמה אנה, היא יפהפיה קצת שתויה. אשה לבד שמחה לראות אשה לבד. היא צעירה ממני בהרבה, כמו כולם.
קניתי מים, וגם RIBA – דג מיובש ומלוח, והתיישבתי. וודקה? שאלו. לא, אני לא רוצה. הם מתעקשים וגם אני מתעקשת.
קוואס? כן – את זה אני אוהבת. משקה תוסס ורענן עם אלכוהול במידה – משקה של כל מזרח אירופה.
הם לא רוצים להצטלם – בשום אופן. אז לא. השיחה מתגלגלת – ללא שפה, עם שמונה מילים באנגלית שאנה יודעת – וידיים ורגליים וצחוקים וקצת יידיש ומילה או שתיים ברוסית שאני יודעת, עט ונייר – והכל ברור: בת כמה אני, ובת כמה אנה, וכמה ילדים יש לי ומה אני בכלל עושה בדובנו……. הסברתי – והם הבינו מצוין: ייבריי (עברים, יהודים) וישראל והיטלר, ושנות המלחמה כתובות על מפיות נייר. הכל ברור.
יש כאן SINAGOGA ? אני שואלת. אנה לא יודעת – אבל יושבי השולחן הסמוך, גברים מבוגרים יודעים. זה כאן קרוב. איש אחד \קן קם ונוטל את ידי ללא מילה. עוד סירוב עיקששל וודקה ואני נפרדת ויוצאת.
הוא מראה לי את הדרך – ואכן: בנין ענק. שונה מכל מה שחשבתי שאראה. אני – מופתעת – ובוכה.
בוהה אל גג הפח. סבי היה פחח אמן – מומחה לבניית גגות גדולים עם מרזבים מתוחכמים – וסיפי חלונות מתוחכמים משובחים אשר יחזיקו הרבה הרבה שנים. כך סיפר לי אבא.
אני בוהה בבית הגדול, הגבוה. מצלמת מכל כיוון. מקיפה את הבניין. מחשבות רצות ורגשות. ותובנות.
עוברים שם אנשים. אני שואלת אל עצמי שאלה מיותרת. איך אפשר לחיות בעיר שהיה בה טבח נורא שכזה? האנשים ברחוב נראים לי רגילים. אין סימן לרוע. כך גם הבנות על הספסל ברחוב. גם הן נראות מאד בסדר. אין בהן אשמה. אין סימן לרוע.
כך בגן המשחקים. כך בסופרמרקט. וליד הכספומט. כולם נראים לי אנשים טובים וישרים שרק רוצים – לחיות. כמוני. אחר כך למדתי – הגרמנים עשו את זה. אוקראינים אחדים אמרו לי את אותו משפט. היו אלה הגרמנים. אנחנו? לא ידענו. או – הכריחו אותנו….
ליד בית הכנסת אשה זקנה עם דלי תפוחי אדמה שזה עתה חפרה מתוך האדמה – כועסת שאני מצלמת אותה. פתאום לא אכפת לי. לא בא לי להיות כזו תמיד בסדר…..
כנסיה פרבוסלבית יפה בדובנו
לא אכתוב כאן מה קרה בדובנו ליהודים. זה מזוויע. האוקראינים עזרו מאד לגרמנים. אבי בצעירותו הופרד ממשפחתו, גויס בעל כרחו לצבא הרוסי ונשלח רחוקעד סיביר לעבודות כפיה. כך ניצל. בערב במלון מול המחשב הסתבר שלא חיפשתי כראוי:
יש מאמר גדול על בית הכנסת בדובנו*.http://www.hagabay.net/2009-01-01-18-08-28/179-dubno.html
