בצילום – מוכר הפיצוחים בכניסה לתחנת הרכבת MOOLCHAND בדלהי
דלהי, השעה חמש בבקר. אני עומדת לבדי על הרציף בתחנת הרכבת, ניו דלהי. עומדת לבדי בין עשרות שישנים על הרצפה. שעה לפני הזמן. הקדמתי כדי להיות בטוחה שאגיע, הסבלים ("יש לנו רשיון ממשלתי, אנחנו לא מרמים" הכריזו כשדרשו מחיר מופקע מאד על העזרה) הריצו אותי מן המונית שלי אל הרציף והתמקחו אתי קשות על גובה התשלום. אני לא קמצנית בכלל – אבל יודעת כבר את ערכו של הרופי,,,
ואז הוא פנה אלי: כולו נימוס ואדיבות רבה, גבר צעיר, יפה תואר במיוחד, בחולצה לבנה מכותנה מגוהצת מאד.
"גברת, את מחכה לבהופל שטנדי" (הרכבת לג'והנסי, יש לי כרטיס מוזמן ומשולם מראש). "גברת" הוא קורא לי " הרכבת בוטלה. את צריכה להגיע ל INDIAN TOURISM BOARD, כן, רשות ממשלתית, כן, הנה תעודת הזהות שלי "(כשנלחצתי קצת וביקשתי ממנו אישור שהוא בכלל בכלל עובד בתחנה).
עומדת שם ופתאום זה. רק אתמול קראתי באתרי התרמילאים על הרמאים של דלהי, שעושים כאלה תרגילים. אבל, עכשיו זה זה בוקר, חושך ומוקדם, אני לבד, והוא כזה אינטליגנטי, מנומס, רהוט, והאנגלית שלו מצוינת, הוא רוצה לעזור לי. זה ברור.
הלכנו במהירות אל תחנת המוניות, הוא עצמו עוזר לי עם התיקים, הוא מצא מונית, התמקח בשבילי עם הנהג (שישן שנת ישרים בתוך המכונית) על המחיר וחיש אני במשרד מהודר IBT – שלט גדול בחוץ – INDIAN BOARD OF TOURISM או משהו דומה – הכל נראה מאד ממשלתי.
יש חדר עם מחשבים ובחוץ מצלמות נגד גנבים (היססתי להשאיר את המטען שלי בחוץ) וגבר מהודר, מחשב אמרנו, וכן, הוא מסביר לי שאכן הרכבת בוטלה, ועלי לקנות כרטיס חדש, והוא מתרכז במחשב ואני רואה מסכים אדומים קופצים בזה אחר זה, והוא בודק לי עוד רכבת, ועוד, לא, הוא מצטער נורא. הכל מלא. יש עומס רב. רבים רוצים לנסוע הוא אומר לי בחיוך נוזף, לא רק את…
את צריכה לשכור מונית פרטית. כן, עם מיזוג אוויר . 26,000 רופי, כן, ועוד מע"מ הוא מדקדק בלי להתבלבל. (כ-400 $US).
אצלי כבר כל הפעמונים מצלצלים.
מחד – רשות ממשלתית, הרי כך כתוב בשלט הגדול בחוץ. הכל רשמי, משרד גדול עם מזגנים ומחשבים…
ומאידך…. הרי הכל שקוף כל כך.
נזהרתי. לא אמרתי לו שקרן. קצת פחדתי, למען האמת, פחדתי על עצמי, וגם על המחשב ועל המצלמות שבתיקים שלי. ועל העדשות……
חזרתי למונית, "מהר מהר מהר, אל תחנת הרכבת ניו דלהי" אמרתי לנהג המשתאה.
בדרך, כמו בסרט בלשי , מכשיר הטלפון של הנהג מצלצל. חצי דקה – והוא עוצר פתאום, בודק את המנוע… יש לו תקלה…
הם לא מרפים מן הטרף העסיסי, הבנתי ,ואמרתי לו באנגלית קלה (הוא מדבר רק הינדי, רק את המחיר הוא יודעת לנקוב באנגלית) שאם הוא לא ייסע עכשיו, מיד ומהר לתחנת הרכבת – אני אצעק עליו כך שכל הרחוב המתעורר ישמע. עכשיו מהר לתחנה , או שאצעק POLICE, POLICE.
המנוע השתקם באופן פלאי, ואני בריצה קלה שוב עם שני סבלים שמתמקחים גם הם קשות. הפעם כבר שילמתי בשמחה – 500 רופי לשניהם ביחד – ובריצה קלה הגענו לרכבת . 5 דקות לפני הזמן.
והרכבת? היא עמדה בתחנה, מוכנה ומזומנה: מהודרת, עם ריפודים ירקרקים, וכורסות מסע נוחות, וצוות מלצרים לובשי שחור עם אבנטים אדומים מגישים לי ארוחת בקר ותה.
עכשיו אני ב URCHA – כמו מלכה. הודו האמיתית נשארה בחוץ. בחום היוקד.
הודו שלי עכשיו היא ארמון, עם גן פנימי קסום, בריכת שחיה ומסאז/ שמניים איורווודי, ומיטה עם אפיריון……
