לטיבט הגעתי בזכות המקרה המוצלח – כדרכי. במשרדו של סוכן נסיעות בקאטמאנדו/נפאל ראיתי מודעה על טיול לטיבט – שילמתי ויצאתי עם קבוצה לדרך. היתה זו חויה עזה, בלתי נשכחת. כאן – מעט מכל אשר חוויתי שם:
זה מתחיל בחפצים:
חפצי הפולחן יפים בעיני, מושכים את ליבי. נרות השמן נוגעים ללבי – פשוטים כמו בימי אבותינו – שמן ופתילות כותנה.
השרשראות הן אלמוגים ענבר ואבן תכלת, היישר מן ההרים, מן הסלעים… מאמא אדמה
בלהאסה הרגשתי מה שאיני מורגלת בו: אנרגיה. זרם חזק של כח זורם מן האנשים אלי. עולים לרגל, מתפללים, מסובבים פעמוני תפילה… כורעים ומשתטחים ובעקר – מאמינים.
אשה הולכת והולכת סביב המקדש – אני מנסה להבין – אך כאן צריך רק להרגיש. כך נוצר הקשר. לא יכולנו לשוחח, אך אתה נסחפתי אתה ביחד במעגל ההולכים סביב המקדש המרכזי אחרי הצהריים. אתה הלכתי. התפללתי מעמקי לבי – גם אני – את התפילות שלי שלחתי עם הרוח אל העולם.
הנשים
בטיבט האור חזק מאד וכך גם הצללים – כהים ואפלים. את הנשים פגשתי בכיכר העיר הטיבטית בלהאסה. פניהן – קמטים ועור חלק, עדין, נטול פגמים.
הן באות להתפלל, עטויות אלמוגים (כתום) טורקיז (ירקרק) וענבר (צהוב).
שתי נשים חייכניות פנו אלי, סקרניות, בגן של ביתו של הדלאי לאמה, עומדות בצל שמרכך את הקמטים והצללים.
מיד יצרנו קשר חם. שוחחנו בלי מילים בשפת הסימנים והעיניים הצוחקות:
שתיהן לובשות בגדים בצבעים חזקים… כדרך הנשים שאלו אם יש לי ילדים (ידיים על הבטן…)
לא עניתי. הן סיפרו לי הילדים שלהן, ועל הדרך ללהאסה. בלי מילים למדתי הרבה כמה היה קשה – וכמה הן שמחות להיות כאן.
הנה אשה יוצאת מן המקדש, מסונוורת, נזהרת במדרגות, היא אפופה במזמורים, בריח הקטורת וחמאה ועטופה עדיין באור הנרות בתוך המקדש.
ספר רחוב בלהאסה
במרכז ההמולה, ברובע הטיבטי, ילדים מסתפרים…. ברחוב.
הם לא יודעים עדיין שום דבר על…על קדושה… על סין
ילד קטן – מגולח כבר למשעי: הוא משחק עם הסבון, כמו כל הילדים… רק שלא יכניס את האצבעות לעיניים!!!
