"לאלמנות צריך לארגן טיולים בנפרד. לא נעים להן בחברת הזוגות הנשואים – ולמה להקשות עליהן? וגם לזוגות לא נעים בחברת האלמנות… עדיף להן להיות בטיולים מאורגנים – בקבוצות של אלמנות כמוהן"…
את המילים האלה בדיוק שמעתי בכפר תבור, מפי אשה מן השורה. שכנה של חברה.
אני שחוויתי נישואים , וגירושים, ופרק ב בנישואים שניים, ואלמנות, ועוד פרקי חיים ביחד ולחוד – קיבלתי חיזוק למה שידעתי: להיות אשה לבד – ללא גבר שישמור עליה – זה בדרך כלל מצב לא קל בחברה. זה אוניברסלי. גם אצלנו – לא רק בעולם השלישי – וגם לנשים שנחשבות לחזקות. כמוני.
נפתח לי חלון. צלצל לי פעמון – ובא לי רעיון: פניתי לעמותה MAITRI שמעניקה בית לנשים המודרות ממשפחתן בהודו: שמה זה קשה מנשוא האלמנות, במות האב – הופכות להיות מיותרות.
העמותה בונה להם בתים, וחיים.
הצגתי את עצמי – קיבלתי הזמנה, ותוך זמן קצר – יצאתי לדרך. להודו. ל VRINDAVAN – עיר האלמנות….. עירו של קרישנה. סיפור גדול……
ביליתי בבתים שהן גרות בהן – אתן ועם הצוות המנהל את החיים.צילמתי ושוחחתי לא מעט ללא שפה. ובעיקר – הייתי.
בהברקה של רגע – קניתי שפע של פרחים ליד אחד המקדשים – והצטלמנו :- עם פרחי הלוטוס, זרי המריגולד הצהובים ועם פרחי יסמין.
אתן יצאתי לטיול לאמריצר במדינת פונג'אב – עיר מקדש הזהב של העם הסיקי. לא כמדריכה – כחברה לדרך וצלמת
בגבול הפקיסטני ליד אמריצר" מתקיים כל ערב טקס סגירת הגבול: – הנשים רוקדות שם – וגם האמהות שלנו פיזזו – לראשונה בחייהן – בציבור.בגלוי.
לאחר כשבועיים יחד נפרדתי מצוות MITRI בעיר VRINDAVAN ובדלהי – ומן האמהות. לא אלמנות,
אמהות, כך הן נקראות ב RINDAVAN – עיר האלמנות של הודו.
בפ]ברואר אחזור לשם להעמקת הקשר .האלמנות – שלה הודו ובכלל: זה נושא גדול שיעסיק אותי מאד מכאן והלאה.
הגעתי אל שלב חדש בחיי – צלמת. במובן הרחב של המילה. וזהו הפרויקט הראשון שלי.
