קווינסאון על המים, האגם. ניו זילנד. האי הדרומי. ערב. אפלולית זוחלת וצלילי פסנתר.
זה קיטש בנאלי לכאורה, אבל – המיתרים פרטו היישר אל תוך הנפש, והדהדו בתוך לבי שלי. בחור צעיר ישב שם וניגן. רבים הקשיבו. הכל היה תמים, ומרגש מאד.
המנגינות היו פשוטות. כך כתב על עצמו (שמו MATIAS, ואת העגלה עליה נגרר הפסנתר בנה לו חבר) בתוך מסגרת עץ על המדרכה: "אני מנגן רק את מה שאני מחבר בעצמי. איני יודע מוסיקה אחרת אז אנא אל תבקשו…"
אני לא ביקשתי כלום – רק שיימשך הרגע. נשארתי שם. הקשבתי. האנשים הלכו, ובאו אחרים.
המנגינות פשוטות, יפות .
היה זה הצרוף הלא צפוי, הלא מוסבר, של שעת ערביים, המרחק מכל מה שמוכר לי, ואהוב עלי ומייסר אותי. ביתי. ארצי.
הייתי בין זרים, היופי הסתער עלי מכל הכיוונים: אגם וואיקטו, השמיים, קו האופק השחור, ואיש צעיר יושב ומנגן ומחייך לי פה ושם חיוך שמח.
היה זה רגע חסד: כזה מן רגע שמדגיש את העובדה שהעולם יפה, וטוב לחיות. פשוט לחיות.
