שלום חברים למועדון הצלמים: לפניכם הסקירה מן הסדרה "צלם מן העולם" – בחרתי לפתוח ולהציג את הצלם עדי נס – צלם מאד ישראלי לפי השקפתי.
וכך אומר עדי נס תושב בלפוריה השכנה לנו – בה הוא מגדל את ארבע ילדיו עם בן זוגו:
" הכל טבעי, אין ממה לפחד, אין במה להילחם;
רק להבין שכך, על כל יופיים, מורכבותם והסתירות שבתוכם, זורמים להם החיים."
כך אומר עדי נס בצילומים שלו -משפט אשר מגדיר ישירות את מה שעובר עלינו בימים אלה.
על עדי נס – צלם ישראלי מאד. אמן.
ז'אנר בצילום – צילום מבוים
עריכה – יפה כפיר
תוכן הענינים – לפי צבעים:
***לפני הכל – מבוא קצר – על הצילום המבוים – יגאל פליקס
ציטוט מהאתר של יגאל פליקס – צילום ישראלי
א. סדרת הצילומים 'סיפורי התנ"ך' שיצר עדי נס
ב. ציטוטים מתוך "בטנו הרכה של הגיבור" בילי מוסקונה לרמן
ג. סרטי וידאו על עדי נס ועבודתו.
ד. יצירתו של הצלם האמן עדי נס "הסעודה האחרונה" (של חיילי צה"ל) נמכרה בניו יורק ב-377,000 דולר
ה. מקורות:
והנה הם התכנים:לפי סדר הצבעים
***מתוך דבריו של יגאל פליקס במאמרו המצוין – "מדריך הצילום המבוים – עדי נס" (ראו מקורות בסוף השיעור)
מבוא קצר – על הצילום המבוים:
"צילום מבוים זו גישה שיש בה דמיון רב לציור.
בגישה של הצילום המבוים הצלם לא מנסה ללכוד רגע או מקום מתוך רצף החיים, אלא הוא בוחר באלמנטים מסוימים בשל הערכים שהם מייצגים, אותם הוא מסדר לכדי קומפוזיציה שבה נבנית ההתרחשות.
צלם אשר יוצר בגישה הזו, הופך בהתאמה גם: לבמאי, מלהק, מעצב תחפושות, אומן איפור, ולעיתים גם לשחקן.
לצלם שכזה שליטה על כל ארגז הכלים שהמדיום מעמיד לרשותו: בחירת עדשה ומצלמה, בניית הקומפוזיציה, בחירת סיטואציה וההעמדה, בחירת הלוקיישן (מיקום), האביזרים, התאורה, הצבעוניות ועוד.
הטווח של הצילום המבוים רחב: החל מהתערבות מוחלטת של הצלם בבניית הסיטואציה ועד לעבודה "כמו תיעודית" והתערבות מינורית אך משמעותית."
יגאל פליקס
א. סדרת הצילומים 'סיפורי התנ"ך' שיצר עדי נס
נערך על פי – פניה של החברה הישראלית בצילומיו של עדי נס מחברת: ענת בסר https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18342
שמותיהם של הצילומים מצביעים על גיבורי המקרא, אך הדמויות הנראות בהם הן בנות-זמננו, דמויות משולי החברה הישראלית (המגולמות על ידי "שחקנים").
החיבור בין הכותרת לבין הדימוי הצילומי מוליך את תודעת הצופה הלוך ושוב מהסיטואציה המקראית אל הסיטואציה האקטואלית, הטוענות זו את זו במשמעות.
יעקב ועשיו. צילום עדי נס
הצילומים של עדי נס מעמתים אותנו עם דמויות שבחיי היומיום אנו חולפים על פניהן תוך כדי שאנו משתדלים לא להביט בפניהן, לא לראות את הפרטים, אותם פרטים המעידים על כיעורה של החברה שאנו חיים בה.
הצילומים מאפשרים לנו לחוות משהו שביומיום איננו יכולים לחוות אותו, מאפשרים לנו להזדהות עם בני-אדם שאינם חלק מהסביבה החברתית הקרובה לנו, להתבונן במציאות מזווית שאיננו מתבוננים בה בדרך כלל.
צילומים אלה מאפשרים לנו להתבונן בפניהם, ואולי גם בנפשם, של אותם אנשים; צילומים אלה מעצימים את הדמויות המתוארות באמצעות המיתוס המקראי ובאמצעות ציטוטים מתולדות האמנות.
אולי בדרך זו יעוררו בנו הצילומים אחווה אנושית.
אולי בדרך זו הם יגרמו לנו לחשוב מחדש על מציאות החיים הסובבת אותנו, לערער על מציאות זאת, לשאול שאלות, ואולי גם לקום ולשנות.
דוד ויהונתן
בצילום מופיעים שני נערים, או נער ובחור צעיר, חבוקים. נער אחד, שחולצתו מוכתמת, אוחז מתחת לידו קב, המצביע על כך שהוא פצוע. למעשה, יותר מאשר הוא נשען על הקב, הוא נשען על הבחור החזק שלצידו. עיניו עצומות, ונראה שהוא סומך לגמרי על תמיכתו של הבחור לצידו (ממש כמו בביטוי "סומך עליו בעיניים עצומות"). שמו של הצילום, דוד ויהונתן, מדגיש עוד יותר את הקשר החזק, את התמיכה והאהבה בין שני הבחורים או הנערים בצילום. על פי הסיפור המקראי, יהונתן תמך בדוד ללא סייג. הידידות והאהבה בין דוד ויהונתן באה לידי ביטוי בקינתו של דוד לאחר מותו של יהונתן: צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן–נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים (שמואל ב', א', כ"ו). יהונתן מתואר במקרא כמי שאהבתו ונאמנותו לדוד הן כנות ואמיתיות, ללא כל אינטרס.
בצילום – הבחור החזק, המהווה משענת, מתבונן אל המצלמה במבט מוכיח או חשדני, וידו האחת מלפנים, כמו מגוננת על הבחור הנשען עליו מפני מי שמצוי מולם – הצלם או המתבוננים בצילום. ייתכן שהצלם ואנו, הצופים, כמתבוננים מהחוץ, מייצגים את החברה בכלל. מדוע החברה או המתבונן מהחוץ נתפסים כמאיימים? מהו אותו איום שקיים בחברה שלנו?
עקידת יצחק
עקידת יצחק עדי נס
בצילום מתואר גבר מוביל עגלת קניות, שעליה שוכב ילד מעל ערימת פריטים ישנים. יש להניח שהכוונה לתאר אב ובן חסרי בית. נדמה שהם הולכים ברחוב ללא יעד ברור, ואין להם בית ללכת אליו. האב מביט אל בנו ומצחו חרוש קמטים בדאגה; הבן ישן, רגליו ופניו מוכתמות.
הסיפור המקראי אליו שולחת אותנו הכותרת הוא סיפור העקידה בבראשית, כ"ב. סיפור העקידה עוסק באפשרות של הקרבת בן על ידי אביו. בצילום, נרמזת הקרבה של הבן בעצם אי-יכולתו של האב לספק לבנו את התנאים הנדרשים לקיום בכבוד (במקרים קיצוניים, המחסור בתנאים יכול גם להוביל לרעב ולמוות). בסיפור המקראי הקול הקורא להקריב את הבן הוא קולו של האל, ואילו במציאות חיינו החברה היא זו שאינה מאפשרת לאב לפרנס את בנו בכבוד.
האם עדי נס רוצה לומר לנו שבמציאות חיינו גם האב וגם הבן, גם אברהם וגם יצחק, מובלים לעקידה על ידי החברה? בסיפור המקראי, שלח האל הצלה בדמותו של איל.
האם במציאות חיינו החברה תדאג להציל אנשים אלו?
איוב
בצילום איוב נראה דיוקן של אדם זקן, רזה, עורו מקומט, פיו פעור וחסר שיניים, הבעתו מיוסרת. הסיטואציה הדרמטית ואופי התאורה, שבה יש ניגוד חזק בין אור לצל, מעלים בזיכרון את ציורי הבארוק של המאה ה-17 באירופה. אולם, למרות היעדרו של רקע אופייני לזמן ומקום מסוימים, חולצת הכפתורים ממקמת אותו בימינו.
איוב המקראי, שאלוהיו הביא עליו סבל פיזי ונפשי בלתי נתפש על לא עוול בכפו, הוא הדמות שנותנת את שמה לגבר בצילום, ויש בכך אולי כדי לומר משהו על מציאות חייהם של אנשים כאן ועכשיו, מציאות של עוני, של סבל פיזי ונפשי, מציאות המעידה על חוסר צדק ושרירות לב בחברה בה אנו חיים.
נוח
חסר-בית עירום ושיכור השוכב על מדרכה בין מתקני די.וי.די ווידאו;
אליהו כזקן חסר-בית וסביבו עורבים;
אליהו הנביא. צילום: עדי נס
קין והבל בסצנה של אלימות רחוב
הגר. צילום עדי נס
תוספת (י.כ.): לדעתי הצילום הזה מהדהד מבחינות אחדות לצילום האם הנודדת של דורותיאה לאנג – האם הנודדת
ב. ציטוטים מתוך "בטנו הרכה של הגיבור" בילי מוסקונה לרמן
תצלומיו המבוימים של הצלם עדי נס מציעים מבט חדש, אחר, על המיליטריזם הכל כך מהותי בחיינו.
תערוכת צילומיו … בתל-אביב חושפת בעדינות ובחמלה גדולה נקודות של חולשה בתדמיתנו העוצמתית. נס, בן קרית-גת, משרטט באוזני בילי מוסקונה-לרמן תחנות בחייו, המרכיבות את תמונת עולמו האמנותי.
לפניכם בחור צעיר, אפשר להגיד רגיש. נולד בקרית-גת, היה מדריך בשומר הצעיר, סיים צבא, עלה לירושלים, נרשם ללימודי צילום בבצלאל, היה סטודנט מוכשר, עדיין רגיש, חיפש ומצא עבודה חלקית במחלקת התעסוקה לנכי צה"ל מטעם משרד הביטחון, ושם פגש קבוצת אנשים עייפים, מאובקים לא הירואיים. אנשים עם פציעה פנימית, לא תמיד נראית לעין, פגועי מוח, הלומי קרב, בחורות שנאנסו בצבא והוכרו כנכות צה"ל, הורים שאיבדו ילדים והפסיקו לתפקד, בקיצור, אנשים שהצבא והמלחמה מחקו אותם הצידה מהחיים.
תפקידו, תמורת סכום פעוט, היה לעזור להם איכשהו להעביר את הזמן.
במילים אחרות פסיכותרפיה לעניים.
הוא היה יושב איתם שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ושם פגש יום אחד אשה לא צעירה. המינוח המקצועי למקרה שלה היה "אם שכולה". אבל הוא זוכר אשה מלאת חיים שסיפרה לו בפשטות את הסיפור הבא: "אפיתי עוגה לבן שלי, הוא היה בצבא, הוא היה בן 20, היה לו יום הולדת. לא שמתי לב רגע והעוגה נשרפה בתנור, וכשרציתי להציל אותה צלצלו בדלת. בפתח עמדה משלחת קצין העיר,
הבן שלי עלה באש, נשרף חי במחנה חיילים ארעי ליד ים המלח".
לבחור הצעיר הזה קוראים עדי נס, ויום אחרי יום שמע את סיפורי החיים של אותם אנשים שמלחמותיה של הארץ שלנו ריסקו להם את החיים לפירורים. נס התמסר. עזר להם לכתוב, לתעד, לצלם, ולאט-לאט המילים שלהם נספגו בו, חלחלו אל מחזור הדם שלו, שקעו וצפו בחלומות ובמחשבות, עד שאחרי שנים קיבלו צורה של תערוכה סדרתית שעוסקת בחיילים, חיילי צה"ל, שהם אבן יסוד מרכזית בהגדרת מושג הישראליות.
מאחורי הבחירה לצלם חיילים רוחשים כמובן חיים שלמים. עדי נס, גבר, הומוסקסואל, שואל באמצעות צילומיו שאלות על זהות גברית, על גבריות ישראלית במדינה שבה הוא חי, מדינה מיליטריסטית.………
……שלא תהיה לכם טעות, לעדי נס אין עניין להרגיז אף אחד. הוא לא מאמין בזעזועים. באותה עדינות אופיינית לו הוא מצליח, בשקט, בחכמה, בריכוז, לפתוח דלת לאופציה חדשה, להראות ששום דבר הוא לא רק שחור לבן; שהחייל המחייך עכשיו בתמונה יכול להיפגע בעוד דקה.
בצילום של עדי נס אתה צופה בחייל מלא כוח, הרפתקני, נחוש, אבל נפתחת לך אפשרות נוספת. עדי נס מצליח להראות עוד משהו. תסתכל רגע, הוא כמו אומר, לחייל הזה, בעצם לכל חייל יש בטן רכה.
צילום זה מהדהד ליצירות אמנות קלאסיות –
מגיל צעיר ידע עדי נס שהוא שונה, שהוא אחר, ותמיד חיפש חברי נפש. "בקרית-גת להגיד 'הומו' זה כמו להגיד 'קוקסינל', זה כמו לירוק". הוא לא זוכר את עצמו מחפש מגע פיזי, אלא אינטימיות רגשית. היה לו חשוב לדבר, להרהר, להתלבט. ויחד עם זה נמשך תמיד לבני הקיבוצים, המושבים, לספורטאים, לאלה שכבר בצעירותם ראו עליהם שיהיו טייסים.………
……"היינו מעט חבר'ה, זרוקים בסוף המדבר, במקום קטן, אינטימי, ושם התחילו השיחות על הומוסקסואליות, על המשיכה האפשרית לבנים, ההדחקה שלה. אז אמרתי לעצמי, אני רוצה לצלם את הטייס היפה שלי, זה שאני מאוהב בו, ובקשתי ממנו את המדים שלו. זאת היתה תחושה עילאית של אושר. אחר-כך עבדתי על הצילום, לקחתי סטטיסט וצילמתי חייל עומד על שתי ידיים, גמיש יפה, מוצק שרירי מלא כוח, אבל דווקא מתוך אותו כוח נושרת החולצה ורואים לו את הבטן, ומי חושף לו את הבטן? אני, הצלם. כי אני רואה את האופציה שהוא לא רואה".
על הצילום המבוים
כל צילום של עדי נס מבוים בקפדנות. חודשים, לפעמים שנים, הוא עובד עליו, בוחר את המקום המדוייק שבו יצולם, את הסטטיסטים, האביזרים, התאורה.
יום צילום הוא יום הפקה שבנוי, בגלל כיווני האור והשתנות האור, על שניות. יש מפיק, קייטרינג, אחראי ציוד, שעה מסוימת ביום, אור מאד מסוים, סביבת נוף מובהקת.
צילום אורך יום שלם, יום שקט שבמהלכו לא נשמעים צעקה או טון אחד צורם. אנשים שנמצאים לידו כשהוא מצלם מעידים שפניו מוארות, מלאות זוהר. לפעמים זה אפילו לא הוא שמצלם, הוא רק מביים כל פרט ובשבריר השניה הנכון הוא מסמן לעוזרו ללחוץ על ההדק.
………
… שחזור הצילום המפורסם של יוסי בן-חנן בתעלת סואץ ביום האחרון של מלחמת ששת הימים, שבו החיילים ברגע של הפסקת אש קופצים למים ומניפים את הקלצ'ניקוב.
הסיפור ידוע: צלם של המגזין ,"לייף" שהיה בסביבה הנציח בשבריר שנייה את תמונת הישראלי המנצח, שהתפרסמה במגזינים ברחבי העולם והפכה לסמל.
אבל נס מתבונן עוד רגע בתמונה הזו, כי היה גם יום שביעי למלחמה ההיא, וליום השביעי נתן נס סימן באגרופים הקפוצים של החיילים, בפניהם המעוותות, בשרירים, בכוחניות, בגסות. אלו הן פניו הנוספות של הישראלי היפה, המנצח, פנים שעתידות להיחשף מאוחר יותר, כשאת הקלצ'ניקוב שנאסף בקרב מחליף האם-16, נשקו של הישראלי הכובש.
או הצילום הבא – חמישה חיילים על תורן. במקור זהו הצילום המפורסם של הנפת דגל הדיו באום רשרש (אילת) במלחמת העצמאות. באינטרפרטציה של נס משוחזרת התמונה ומבוימת לפרטי פרטים: המאמץ, הטיפוס על המוט, הנוף המדברי, הבגדים המאובקים, הכל במקום, רק שאין דגל לתלות. כלומר אין עוד ערכים, אין משמעות. פעולה שמשחזרת את עצמה באופן אוטומטי ללא תכלית.
המקור אליו מהדהד הצילום הזה-
או צילום הבחורים הישנים, חיילים עייפים שנרדמים באוטובוס. עיניהם עצומות, לאחד מהם יש פצעון על השפה העליונה, ראשיהם שמוטים על מסעדי הכיסאות, וצוואריהם חשופים (לשחיטה?).
מבטו של נס על החיילים שהוא מצלם אינו מבט כועס, פוליטי, בקורתי, להפך. מבטו של נס הוא מבט בעיקר חומל. חומל על הנעורים, על ועל התום שמאפשר את הניצול.
המבט השקט כל כך, החומל, אני שואלת אותו, המבט שלא בועט, שלא מעצבן אף אחד, ובכל זאת פותח דלת, מאיפה הוא מגיע בגיל כל כך צעיר? עדי נס מחייך. "תראי", הוא אומר, "כשבאתי לאמא שלי בקרית-גת, חנה נסימוב, ספרנית שילדה אותי בן זכר אחרי שתי בנות, ואמרתי לה: 'אמא, זה אילן שיינפלד, אותו אני אוהב, והוא יהיה בן הזוג שלי לחיים', היא הסתכלה עליו, חייכה ואמרה: 'יופי, בשבוע הבא נעשה ארוחה גדולה לכל המשפחה המורחבת, שכולם יכירו את אילן שלך' וככה בדיוק זה היה".
הפרט הזה אמנם קטן, אבל מאד חשוב ובדרכו גם מרגש. מה שהבינה הספרנית נסימוב מקרית-גת טמון עמוק בצילומים של בנה. ההבנה הזאת משלימה עם מה שאנחנו לא תמיד רוצים לראות או לשמוע: האנושי מכיל את כל ההיפוכים; בכוח טמונה חולשה; בין גברים, נוקשים ככל שיהיו, אפשרית גם אינטימיות עמוקה; חיילים גיבורים ואמיצים הם באותו זמן גם נערים רכים, שבירים ועורגים;
הכל טבעי, אין ממה לפחד, אין במה להילחם; רק להבין שכך, על כל יופיים, מורכבותם והסתירות שבתוכם, זורמים להם החיים.
ג. סרטי וידאו על עדי נס ועבודתו –
1. הרצאה באקדמית תל אביב – כשעה ורבע – מצוינת. שווה מאד צפיה.
https://www.youtube.com/watch?v=5_rsSSAPXtU
2. ראיון עם עדי נס על עבודתו מן הסדרה "צלמים ישראליים" של אורית שבתאי
https://www.youtube.com/watch?v=83MAkYjvvEQ&list=PLUmcWnFfheJ3HDxEqU8WMbZbLrENarytq
3. חוצה ישראל – קובי מידן מראיין את עדי נס – כ – 25 דקות
ד. "הסעודה האחרונה" של חיילי צה"ל נמכרה בניו יורק ב-377,000 דולר
https://israelilifeusa.com/israelis_in_america/israelies_in_the_news/4970
ILUSA | פורסם: 20.12.2013 00:10
שבוע האמנות הישראלית של בית המכירות הפומביות סותבי'ס הניב השנה מכירות של 4.3 מיליון דולר ושבר שיא ששולם עבור צילום אמנות ישראלי
אמנות צריכה כסף, והאמנות הישראלית עשתה השבוע כסף בניו יורק. יצירות אמנות ישראליות נמכרו בסך 4.3 מיליון דולר במה שמכונה 'שבוע האמנות הישראלית', המאורגן מידי שנה ע"י בית המכירות הפומביות סותבי'ס.
את השיא השנה רשם צילום של חיילים המשחזרים את הסעודה האחרונה בסגנון ישו (בתצלום למעלה) – עבודתו עדי נס, שנמכרה בסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם לתצלום אמנות ישראלי – 377,000 דולר. ולחשוב שה'ביד' התחיל בפחות מ-100,000 דולר.
מדובר בעותק מספר 4 מתוך 5 עותקים, מתוך סדרה שנס קרא לה "החיילים" ושצולמה ב-1999. עותקים של היצירה כבר נמצאים באוספי מוזיאון ישראל בירושלים ומוזיאון תל אביב.
את השם "הסעודה האחרונה" עם המשמעויות הרבות שלו – שעיקרן – ישוע לפני מותו על הצלב – נתנו הצופים לתמונה. בדיעבד גם עדי נס משתמש בשם הזה אך לא הוא בחר בו – אלא הצופים בתמונה.
ה. מקורות:
- מאמר מרתק על הצילום המבוים ועל עבודתו של עדי נס – הצילום המבוים – עם צילומים רבים – מאת יגאל פליקס המלצה חמה – סקירה מקיפה עם הרבה צילומים באיכות טובה והסבר רהוט –
- סופשבוע מעריב, , 11/2/2000 בילי מוסקונה לרמן: קטעים מתוך המאמר – בטנו הרכה של הגיבור. לא נמצא הקישור למאמר במרשתת.
- פניה של החברה הישראלית בצילומיו של עדי נס
מחברת: ענת בסר - על המכירה הפומבית של "הסעודה האחרונה" – עתון לישרלאים בארצות הברית
https://israelilifeusa.com/israelis_in_america/israelies_in_the_news/4970
- אתר גלריה זומר בתל אביב – עם הרבה מן הצילומים של עדי נס
https://sommergallery.com/artists/adi-nes%e2%80%8b/
ולסיום – הארה חשובה – הגודל קובע: סדרות הצילומים שיצר עדי נס מורכבות מצילומים גדולי ממדים.
