בערב – פוג'ה. זהו טקס אש וצילצולי פעמונים – ברכות, תפילה – והיטהרות.
טקס הודיה לאמא גאנגא.
האנרגיה ממלאת את האויר.. כלי פולחן פזורים על הבמות אל מול המים:
בחור צעיר על כל במה – מנהל את התפילה: הוא ברהאמין. תמיד. חסון, אתלט, עם ציצת שיער יפה וארוכה מקופלת וצמודה לקדקדו. הוא בן הכת העליונה.
כך בין הודים שהגיעו מרחוק גם אני יושבת וצופה, חווה את החשמל שבאויר, מרגישה קצת הינדית.
הלכתי שוב, ושוב. כל ערב.
אש עשן וקטורת, מוסיקה רמה, שקטה, נוגה, שמחה,עוטפת, קולנית, וצלצולי פעמונים…
שלל קולות ומחיאות כפיים ושירה.
תופים, פעמונים והנהר ברקע.
שטוח ושקט, מימיו חומים.
זהו טקס הודיה לאמא גאנגא. האנרגיה ממלאת את האויר.
שלוש פעמים חזרתי למקום, לפוג'ה.
ערב אחרי ערב.
את סדר הטקס הכרתי , וגם ידעתי לשבת מול האש, ולא לנשום את העשן וענני הקטורת.
אלפים רבים יושבים על הגדה, הגהאת. ובסירות – גדולות, שטוחות מול הרציף – קהל גדול. עצום ורב.
הנשים – בסארי בצבעים ססגוניים, והגברים – רבים מהם עוטי לבן. כותנה.
כולם שרים בהתרגשות.
קשה לי לתאר, רק להרגיש יכולתי.
עם הסיום – כולם רצים קדימה, רוצים לגעת בלהבות אשר כבות לאט.
רצים אל האש הקדושה, לגעת. לקחת קצת מן הקדושה – אל חייהם.
זה היה קצת מבהיל, ההסתערות הפתאומית של כל האנשים.
לידי ישבה המשפחה "שלי " אתם שוחחתי לאורך הארוע – אבא אמא סבתא וילדה, ממדינת ASAM בצפון מזרח הודו, מרחוק מאד.
הם ישבו לידי כל הערב ושאלו, וגם סיפרו.
עזרו לי לאסוף מהר את שתי המצלמה ושתי העדשות, שלא יפלו למים.
כולם רצים, רוצים לגעת בלהבות, שוטפים את פניהם ואת גופם באש, פשוט כמשמעו.
אוספים מן השלהבות חום ואנרגיה ונוגעים בפנים ובכתפיים של עצמם ושוב ושוב נוגעים, שוטפים…. וגם נגעו בילדים, כאילו שופכים על ראשם את ברכת האש, קצת מן חום הלהבות, אש מחממת שתגן עליהם, על הילדים מכל פגע
