פטרה בירדן – זכרון וזמן הווה.

 

ולא ידענו על מה.

הסלע האדום היה מיתוס, מקום לחלומות על יופי נשגב, חלומות שלא יתגשמו אף פעם. רק צעירים מעטים, עזי נפש במיוחד, חרפו נפשם להגיע אל הסלע האדום.

הם סיכנו את חייהם ולעתים גם שילמו בחייהם על הזכות לחזות בפלא, הסלע האדום: עיר נבטית עלומה, אבודה בלב הישימון, ובלבה מבנה מרהיב נשגב מן המילים.

 

גם דמי קפא בי למראה הסלע האדום. כשבאתי לפטרה כמטיילת פערתי את פי. זו הייתה שעת בקר מוקדמת. הנקיק (הסיק) היה אפלולי והמעבר ממנו אל המרחב הפתוח היה עוצר נשימה:

קיר גדול התנוסס מולי, כולו אבן מגולפת, מסותתת בצורות ארכיטקטוניות מרהיבות. כמו חזית מפוארת של ארמון עתיק יומין, אדומה כלהבה ומוארת באור החזק של הבקר. היה זה מן המראות שאין דומה להם, ושום צילום או סרט לא מעבירים את החוויה. הרבה היסטוריה יש מאחורי היופי: הבדווים מספרים שכאן הכה משה בסלע, שכאן נקברה אחותו, מרים, וכאן גם אהרון נקבר. זה לא חשוב אם זה נכון או לא, אותי זה מרגש. הוואדי הגדול אשר עובר בפטרה הוא ואדי מוסה, על שם משה רבנו, וזה מחזיר אותי אל ימי התנ"ך.

פטרה היא שריד לעיר של הנבאטים: עם חכם, אשר למד את המדבר והתעשר מן החכמה הזו: הנבאטים לא הרסו כל חלקה טובה, כמו הנוודים אשר רועים במרחבים בעקבות ההרס ומכלים את המדבר. הם בנו ערים נהדרות, וידעו לאגור את המים ולהפוך את המדבר מקור לעשר ולחיים טובים. בפטרה עברו שיירות אשר נשאו בשמים אל האימפריה הרומית. הזכרונות לממלכה המפוארת מהדהדים בין הסלעים בפטרה. סופם של הנבאטים עלום, הם נטמעו מן הסתם בעולם המוסלמי שכבש את המרחב. אני שבאתי ממדינת ישראל, עמדתי שם בפטרה, וחשבתי על הישראלים הצעירים שהלכו לפטרה למרות הסכנה, ושילמו על כך בחייהם.

 

…..ועוד צילום אחד משם.
ומבט אחר על אותה מציאות: היום הכל אחרת, פטרה בהישג ידינו – מהדהדת את הדם.