נחתתי – הישר אל הלב הפועם של העיר – אל השדרה הגדולה – Champs-Élysées
פריס. פריס נגלית לי במכה אחת. כל מה שקיוויתי מפריס קורה במהירות, בכל הכח. היופי של העיר הזו בכל פינה.
כמו אשה יפה. זו קלישאה, אני יודעת.
אבל – מעריצה, ללא בושה. מעריצה את העיר, את הנשים היפות של פריס…
פאריס היא עיר להיבלע בה, להיבלע אל תוך הניתוק המבורך מן ההחיים אשר השארתי שם בבית. יש עונג וענין בכל פינה. וגם CAFE O'LAIT… קפה חמים, מתוק ולטף, בכל פינה.
לידה – יש לי שוק לספרים משומשים: על קיר האבן של נהר הסין שורה של דוכנים עומסים תמונות גלויות ופוסטרים מפעם.
אני הולכת בשוק הספרים והתמונות וצוללת, אל שנות השלושים, אל שנות הארבעים והחמישים: בילוי נפלא. אדית פיאף וז'ורז' בראסנס וגרטה גרבו, חוברים אלי, ספרים, גלויות, בצרפתית, בין כה וכה אינני מבינה…..
לי – עדיף לי כאן על גדת האבן. אני בוחרת לעצמי את נקודת המבט, את משך הזמן, לבדי. ככה טוב. כעת.
אפשר גם לשבת בשאנז אליזה לעת ערב. זה נשמע פנטסטי, ואכן זה כך. נפלא.
בחרתי קרפ. זה צרפתי. הנער שמכין את הדפים האפויים מעורר אצלי מחשבות על מיהו פריסאי….. מיהו צרפתי בעצם…
אולי בפעם הבאה אהיה בגן מונסורי. כמו בשיר של ז'ק פרוור, שאהבתי עוד לפני שבאתי אל העיר הזו…. כשהייתי נערה בת שבע עשרה……
'הגן': ז'ק פרוור
אלפי ואלפי שנים
לא תמצאינה
להגיד
את שניַּת- הנצח הקטנה
בה נשקתְ לי את
בה נשקתי לך
בֹּקר אחד באור חֹרף
בגן מונסורי
בפריז
על הארץ
הארץ שהיא כוכב (התרגום של אהרון אמיר)
מלצרית ברובע הלטיני: מלצרית מקצוענית, גרומה, קשה כמו גזע עץ ישן, מגישה קפה בכוס פשוטה מפלסטיק. ללא בושה גובה מיד את התשלום, שלא אברח.
יקר ולא רומנטי. למלצרית "שלי" חלוק לבן כמו לאחות בבית חולים. חלוק מחומר פלסטי, קצת שקוף, גו כפוף, ישבן צמוק, שיער דהוי וקול צרוד חורק ורם. .
לא רומנטי כלל. כמה טוב לי לפעמים להיות רכה, נשית ולא דחליל שדוף עם כפכפים כמוה… היא מגרשת בגערות רמות את מחפשי השירותים שמנסים להכנס אל תחום השליטה שלה ומגינה על המדרגות היורדות אל חדרי הנוחיות, במטאטא אלכסוני חוסם, ולעתים ממש בגופה.
גראטיס (חינם) במטרו -היא זועקת, מניסה את שוחרי הטואלט.
מסיה-דאם (קיצור של אדוני וגבירתי) היא קוראת אל חלל בית הקפה, לצורך ושלא לצורך…
אני מבינה ובעיקר מרגישה את זה חזק – פאריס היא לא רק יופי ומסע אחר, אלא גם אנשים שנותנים שירות ומנקים את הזבל… עוני. תקוות שנכזבו…. אהבות אבודות ונעורים אבודים וזקנה זוחלת וכיעור. ופחד מן העוני. בפאריס.
פתאום פריס פחות רומנטית לי.
חזרתי אל הלובר. המחודש. מבנה זכוכית גדול, הפירמידה, חופה את הכניסה: תחתיו – שלושת אגפים ענקיים נפגשים במבואה אחת, גדולה ונהדרת: Denon, Sully, Richelieu.
הכל מובן ברור ונוח, ולא קשה להתמצא – כאילו אני מורגלת בלובר וכמוהו כל שבוע. כאן אני ממש בבית!
אי אפשר הכל ביום אחד. בחרתי: עתיקות מצרים, יוון הקלאסית, ואחר כך עוד קצת זמן מונה ליזה ומה שמסביב.
סופי, כמו תמיד, שלא יכולתי לוותר על כלום: פקדתי גם את אוצרות בבל אשור פרס וגם אכד. רקדתי עם פיאונים וסאטירים למרגלותיה של ונוס ממילו – משק כנפי הנצחון המכונף מעל ראשי, וגם נפנוף כנפים קל של ארוס/קופידון והרמס שליח האלים.
בסופו של דבר – לא התאפקתי וחרשתי קילומטרים של גלריות: רנסנס ובארוק, והד לארץ ישראל – מצבת מישע, קלרמון גאנו … ירושלים של שולמית לפיד, שהיתה כחרס הנשבר…
אני כל כך שמחה שכל זה חלק מחיי, מימי. שאני פשוט יכולה להיות כאן…..
בשעת הנעילה – השומרים חסמו בפני את המסדרונות, גרשו אותי אל המבואות ופינו אותי החוצה, מותשת אך תאבה לעוד – אל האויר הצח בחוץ
גני טיולרי, האטואל ושער הניצחון. לא להיות קרבן. המלחמות, והאמהות השכולות.
גני טיולרי: נשמע כל קוקטי, צרפתי, וכך היה זה, בדיוק.
טיילתי בגנים, ואחר כך, בחוסר כוח ברגלים שכשלו מנשוא צנחתי על הדשא.
זה אסור, אך לא ידעתי: עד בואו של הפקח נמנמתי עמוקות ומתוקות, בשמש הרכה , בצל עצי הערמונים.
כן, אני: מטיילת בשאנז אליזה לעת ערב, גנים פרחים וספסלים, מיטב החנויות ותצוגות של מכוניות ויופי של בגדים וכוס קפה עם קרואסון או בריוש – לבחירתי. הכל לבחירתי.
השער – והאיש. נפוליון שכולם זוכרים. וכל החיילים שאף אחד כבר לא יודע שהיו בכלל.
אולי אפשר ללא מנהיג ענק, חזק, נורא וצמא דמים, אולי אפשר אחרת לנהל את העולם הזה.
מול מבנה האבן הנצחי הזה – חשבתי על ים האמהות ששכלו את ילדיהן בקרבות ששמותיהם מעטרים את עמודי השער.
וכך – אני יושבת לי שם, בשאנז אליזה, בוכה. עצובה ושמחה. זוכרת שיש חיים בצד המוות. נורא ואמיתי. חושבת כמה טוב שיש לי אפשרות וגם כוחות לבחור:
לא להיות הקורבן . לחיות למרות הכל. במיטב יכולתי הדלה, הצנועה, עם הכאב. לחיות עם הכאב.
