לא שאלתי לשמה. זה היה מפגש קצר מאד.
נפגשנו בהודו, ברישיקש, בתוך העיר, על השביל המקביל למי נהר הגאנגס הזורם בעוז. זה האזור שבו נהר הגאנגס פורץ מתוך הרי ההימליה אל המישור.
רישיקש היא עיר קדושה להינדואיזם ומרכז לעלייה לרגל, ולטבילה במי הגאנגס. לכן – ישנה שם פרנסה לרוב – תעשיה גדולה של מזכרות, לינה, לימוד ומכירה של תשמישי קדושה שונים.
היא – מוכרת צלוחיות מנחה עם פרח ונר, ופרנסה צנועה למשפחתה. אני, תיירת. רצה ממהרת אל הטקס על המים, אל ה-ARTI על הגאנגה, הנהר.
פתאום ראיתי זוג עיניים. כשראיתי אותה, גם היא ראתה אותי. היא זיהתה מייד את המבט המתעניין, ולא עזבה אותי. היא הצטלמה בחשק. בשמחה.
הסוחרים סביב – מוכר הלימונדה, מוכרת החפצים הפולחניים וחבריהם – כולם הסתכלו בנו, וצחקו, היא חייכה אליהם ואלי חיוך יפהפה – ושמחה מאד להיות במרכז. כולם כולם רצו לראות את התמונות בגב המצלמה שלי והתפעלו מיופיה.
נעצרתי. שוחחנו ארוכות ובעיקר צחקנו. ואז – הלכתי משם – ולא חזרתי עוד. מינחה עולה עשרים רופי. אני נתתי לה מאה רופי תמורת הצילומים. חשבתי שאני נדיבה.
היום אני כועסת על עצמי, ומתביישת. הייתי צריכה לתת לה הרבה הרבה יותר. הרי בשבילי זה לא משמעותי. יכולתי לעזור הרבה יותר – ואולי – הייתי צריכה גם להישאר שם זמן מה.
להיות אתה. ולהכיר קצת את המשפחה שלה, לדעת מה קורה לה ביומיום, ואיך מתנהלים חייה, ולעזור, לקחת אחריות לאורך זמן.
אני יודעת – יש דברים כאלה. אפשר לתת יותר – אך את החורים בבגדים שלה, וכמה היא רזה – את אלה ראיתי רק כשהסתכלתי בצילומים בערב, במלון המפואר שתיירים כמוני ישנים בו בהודו.
עכשיו – כשחזרתי אל החיים שלי – אני חושבת בצער על הילדה הזו. אין לי דרך לאתר אותה. רק לחזור לשם, עם צילומים, ולחפש.
אבל אני חזרתי לחיים שלי.
והיא? אני איני יודעת. אין לי תשובה לשאלה הזו.
