מצאתי עיר יפהפיה תוססת – עיר ששכחה כמעט הכל. עיר שחיה את המאה העשרים ואחת – בדרכה, עם דיקטטורה לא טובה לאנשים, ועם בנין פעיל של ק.ג.ב. אפילו את השם הם לא שינו. הזכרונות קשים. ולוקאשנקו העריץ בראש כל הפאר הזה..
במינסק בנינים מרהיבים ושדרות גדולות. תאורה נפלאה ברחבי העיר בלילה וצעירים לרוב – ושמחה.
בכל פינה הזכרון . אחד מכל שלושה תושבים איבד כאן את חייו במלחמה ובתוכם היהודים, בהשמדה מתוכננת. בהם גם בני משפחתי.
לא הגעתי לארכיב העיר – אלא לשני גאיות ההריגה היו במינסק: יאמה ומאלי סטרוטינץ. רציתי להיות. ולהרגיש. עמדתי שם בשקט. לבדי. הרגשתי את הצער. את האימה. הרגשתי ובכיתי לבדי.
בלב העיר – YAMA: פירוש השם הוא בור. בור גדול מוקף עצים. כאן טבחו באלפים רבים יהודים, היישר אל תוך האדמה. עמדתי שם לבדי, ולא ידעתי את נפשי מפחד. מצער ואימה. את נוכחותם הרגשתי באוויר: סבא שלי וסבתא שלי – דודי ודודותי – שלא זכיתי להכיר. מצד אמי.
משם יצאתי אל מחוץ לעיר – אל מחנה המוות MALI TROSTINEC. לכאן הביאו אנשים באוטובוסים שגז הוזרם מתוך צינור המפלט פנימה – היישר אל האויר אשר נשמו. פשוט וחסכוני. כאן ירו ושחטו, כאן קברו . כאן הובילו משפחות אל פי הבור. הפשיטו עירומים, נשים גברים זקנים וילדים – וירו אותם אל מותם, ביחד. הרגשתי באוויר את נוכחותם: סבא שלי וסבתא שלי ודודי ודודותי שלא זכיתי להכיר. מצד אמי.
האנדרטה – אדירה ומרגשת אותי מאד. אני עומדת שם מול הפסלים ומרגישה. בוכה ומרגישה. בני משפחתי אתי.
אין לי עניין לחפור בארכיונים. קרובי משפחתי היו אנשים פשוטים בדרכם, אנשים ישרי דרך, צנועים, אנשי תורה ועבודה. הם חיו שם. הם מתו שם. אמי ברחה משם . בגיל הנעורים, עם אחותה. וכל השאר….. נמחק, אבד, איננו.
אני הנצר. השריד. אני המשך הדרך. עם המחויבות הזו – אני חוזרת אל חיי בארץ.
והפינה הנורמלית: בתוך הצל שמרחף לי על הראש בעיר הזו יש לי חברה במינסק. אשה מקומית נהדרת. החברות שלנו פשוטה. שתינו נושאות את ההיסטוריה על גבנו – ואוהבות לחיות – מעבר לכאב, לזיכרון. חיות את החיים.
מה שהיה בגטו מינסק – התאורים קשים לקריאה: גטו מינסק – ויקיפדיה
