דבורה ספיבק זיגר – אמא שלי

22.12.1925 – 21.9.2001

קו הגבול: מאושר משפחתי — לצער שאין לו תקנה

מינסק, יוני 1941. אמא בת 16. סיפור ההצלה והאבדן הגדול של אמא שלי, דבורה ספיבק־זייגר זכרונה לברכה.

"אצלנו הכל בסדר" — אבי יחזקאל קבע את משפט המפתח לפיו התנהלו חיינו. זה היה הביטוי הגדול שריחף מעל חיי כילדה, כנערה וכבוגרת.

אמי קיבלה עליה את הדין. אצלנו הכל בסדר. אבל אצלה בלב זה היה לא בסדר כלל וכלל. אצלה בלב היה פצע. פצע שלא הגליד עד סוף חייה.

אמי ואבי מיעטו מאד לספר על קורותיהם — מראשית המלחמה ואבדן המשפחות ועד העליה לארץ. אנחנו, אחי ואני, לא חקרנו. כששאלנו שאלות — אבי הירבה לספר על נצחונות קטנים, מעשי גבורה והצלחה — אך סבל? מצוקה? אבדן? אלה לא היו בלקסיקון שלו. אמי לעומתו שתקה. את סיפור הצלתה — שהיה גם הסיפור של ראשית האבדון למשפחה שלה — סיפרה לי אמא שלי רק פעם אחת ויחידה. ולא הוסיפה.

אמי דבורה נולדה במדינת בלארוס, במינסק עיר הבירה, שם היו לה משפחה ובית. כשבא הגרמני — בני ביתה עלו אל השמיים: ירו בהם משפחות משפחות היישר אל הבורות, חנקו אותם במשאיות הגז, בעשן המשרפות. אמי ברחה מן האימה עם אחותה. מאז ליווה אותה כאב — כאב שצרב את חייה ואיכל את נפשה מאז ועד מותה.

אמא שלי דבורה ספיבק היתה ילדה בבלארוס, לפני המלחמה.

מינסק, עירה, היתה עיר גדולה עם רחובות, שדרות וכיכרות, בתי מלאכה קטנים, חנויות ושוק. בחורף — שלג נערם על הדרכים. בקיץ — ילדים שיחקו בחצרות, יחפי רגליים. יידיש נשמעה בבית, ובחוץ דיברו רוסית. והקיום היה דחוק מאד.

אבא הרש, סבי, היה מסגר, עובד כפיים. אמא שיינה — סבתי, שעל שמה אני קרויה — ומשפחה עם ילדים וילדות. מהם רק שתיים ידועות לי בשמן: אמי הבכורה ואחותה הצעירה ממנה — דורה וריבה. והיו עוד ילדים קטנים. את שמותיהם איני יודעת. גם לא את מספרם. אמי המעיטה להזכיר אותם. אני לא שאלתי.

היתה גם מסגריה קטנה אשר סבי הקים במו ידיו, שפירנסה את כל המשפחה. היה קיום דחוק, ובית חם. מאכלים של יהודים — חלה, מרק חם וטעים, דגים ממולאים ביום שישי בערב. לפעמים היה כבד קצוץ, ויין.

כאשר אמי הייתה בת ארבע או חמש, התחוללו שינויים גדולים. המדינה הסובייטית התחזקה. החנויות הפרטיות נסגרו. בתי מלאכה הוחרמו.

יום אחד חזר אביה הביתה מוקדם מהרגיל. הוא לא דיבר. אמה שיינה הבינה מיד. העסק המשפחתי כבר לא היה שלהם. המדינה החרימה את המסגריה. לקחה את הכלים. לקחה את הפרנסה.

סבא שלי הפך עובד מן המניין וספג עלבונות, עד שלא עמד בכך ופרש. המשפחה סבלה ממצוקה קשה.

אמי ראתה את הדאגה בעיני הוריה. הקשיבה לשתיקות הארוכות בערבים.

והחיים — בכל זאת נמשכו. חיים חדשים: בית ספר סובייטי, מורים חדשים, ספרים וכרזות תעמולה, שירים על לנין, מסדרים ומצעדים. ובבית — יידיש. ריח של מרק חם, מנחם. נרות שבת בשקט, מאחורי הווילון. וילדים עצובים, שתקנים יותר מתמיד, ומקווים לטוב.

לאמי הייתה אחות צעירה ממנה — ריבה.

בין האחיות נרקם קשר של אחיות הגדלות יחד, שתיים בתוך עולם שנסדק ומאיים להתפורר. שתיים מחוברות בלב ובנפש — הגדולות במשפחה. שתיים אחוזות זו בזו באהבה של אחיות.

במשך שנות השלושים כוסתה העיר בעננים של דאגה. אנשים זרים קיבלו תפקידים חדשים, פחד שרר ברחובות ובבתים, שכנים נעלמו — והרחוב למד לשתוק. אמי ואחותה בגרו בתוך השתיקה הזאת.

ואז התחילו להגיע השמועות: מלחמה. גרמנים. בבית של אמי אמרו — המלחמה רחוקה. לכאן היא לא תגיע.

סבי קיווה לטוב. אולי, אמר לפעמים, הגרמנים יחזירו את מה שהקומוניסטים לקחו — את המסגריה, את הזכות לעבוד, את הכבוד, את החופש להיות אתה, כמו פעם.

כך חשבו רבים. כולם טעו.

ביוני 1941, כשאמי הייתה בת שש עשרה, המלחמה הגיעה אל מינסק. פתאום. מטוסים. עשן. חיילים נסוגים מן הקרבות מילאו את הרחובות, מתחננים למים ומזון.

מעטים הצליחו לברוח למזרח, לרוסיה — ברכבות עמוסות אדם, בעגלות רתומות לשוורים, ברגל. אמי הפצירה בהוריה: נברח!

חלון הזדמנויות נפתח לזמן קצר.

אבל אביה התנגד: "הגרמנים יבואו ויחזירו לנו את הרכוש שהוחרם — ואז נוכל לשוב ולחיות את חיינו." כך אמר, ולא הקשיב עוד לדבריה.

חלון ההזדמנויות נסגר.

אמי ידעה — זה לא יקרה. הגרמנים לא יביאו טוב.

כשנודע לה שמפנים ילדים צעירים מזרחה ומחפשים נערות ללוות את הקבוצה — חזרה הביתה לבקש רשות: לברוח. עם ריבה אחותה.

מה היה שם? איך התנהלו הדברים? מי אמר ומי בכה ומי צעק ומי ביקש ומי סרב — איני יודעת. אני רואה את הדברים בדמיוני:

אמי הייתה בת שש עשרה. נערה. וגם אחות גדולה. ודאי הייתה נאה, גבוהה, דעתנית כמוני. עומדת על שלה, שואפת למלא את חייה בחלומות שמתגשמים.

אביה התנגד בתוקף. סבתי שתקה מולו — ותמכה ברצון בתה לברוח. והאוויר היה ספוג בחוסר ודאות, בבכי, באימה. על הבכי בעיקר סיפרה לי אמי.

אביה חשב שהמלחמה תעבור. הבית יהיה שלהם, המסגריה תחזור — ושוב הכל יהיה בסדר. ראש המשפחה — נחוש. רגוע. הביטחון שלו מוצק. המשפחה שלו נשארת.

כולם בכו שם באותו החדר. בכי עצור, לא צועק, שלא יישמעו אותם עוברי אורח. בכי שקורע את הנשמה ואת הלב. בכי של הלם ואימה וחוסר ודאות.

והיא — הצעירה — צריכה לבחור ולהחליט. להישאר? לברוח?

אמי החליטה.

לברוח.

וכך נקרעה המשפחה.

אמי וריבה אחותה הצטרפו לשיירת המשאיות שפינתה ילדים ממינסק מזרחה. היא לא ידעה מה יהיה — אך ידעה שחייבים לברוח.

מאז לא נפגשו עוד בני המשפחה.

מאז אותה פרידה נוראה עברה אמי הצעירה שנים של טלטולים קשים — בת שבע עשרה, שמונה עשרה, ועד עשרים ושלוש: המעבר לרוסיה עם אחותה ומשאיות הילדים, ללא הורים וללא משפחה. משם — המסע הגדול מערבה בסיום המלחמה עם תנועת הנוער "דרור" ותנועת הבריחה. חופי צרפת. אנית המעפילים אקסודוס. חיפה — והגירוש הנורא לגרמניה, אל מחנות העקורים.

ואז: העליה. הנישואים. הלידה.

אני. אחי. משפחה.

אמא שלי הייתה חזקה וחכמה — כמוני, כמו שתי בנותי, ואולי יותר.

ככל שאספה כוחות ועשתה הכל בסדר — צל שחור ריחף מעל ראשה. חונק, מכניע את רוחה. את כל הרגשות של צער, כעס ואימה קברה בתוך נפשה. פגועה וכואבת התנהלה בתוך חייה החדשים, חייה הטובים בארץ.

בבית שלנו, בית ילדותי ונעורי — לא דיברו כמעט על השואה. אנו לא חקרנו, ולכן גם לא ידענו.

אמי עשתה הכל כמו שצריך. יחד עם אבי הביאה לבגרות אותי ואת אחי — שני אנשים ישראלים בסדר גמור, מצוידים בכל מה שנדרש לחיים טובים. זוג הורים עם נתינה בלתי נגמרת. הכל בסדר.

בסוף ימיה צעקה אמי את כאביה לשמיים. בכל שיחה חזרה אל העבר — העלבונות, ההשפלות, הוויתורים, והקול שלה שלא נשמע כשהיה לה חשוב כל כך שישמעו אותה. כי היו לה דברים חשובים כל כך להגיד.

גם אני הייתי שם. וגם אני לא הקשבתי לה באמת.

רק כאשר שבתי למינסק במסע השרשים שלי — עמדתי מול האנדרטה הגדולה לזכר האסון שקבע את גורל משפחתי. רק אז, שם, חיפשתי במקורות. ולראשונה למדתי, ידעתי והבנתי מה קרה.

זוועה. שמונים אלף יהודים נורו אל הבורות ונחנקו בגז בתוך משאיות גדולות. במשך שלושה חודשים.

התסכול הגדול שריחף מעל אמי — איך לא הקשיבו לה, איך דעתה לא נחשבה — טבע גם בי חותם עמוק.

אני דומה לאמא. אני הופכת לקצרת רוח ולעתים כועסת מהר מדי, כשדעתי לא נשמעת. כשמבטלים אותי. כשדוחקים אותי הצידה שלא בצדק. לא פעם תהיתי — למה זה קורה?

כעת אני יודעת.

האסימון נפל בקול צלצול רועם: אני מושפעת עד עומק נשמתי מכאביה של אמי. ומן החרטה שלי — על כך שלא ליטפתי את מצחה בשעות הזעם, לא הקשבתי באמת, ולא אמרתי לה מילים פשוטות:

אמא. את כל כך נפלאה.

אמא — אני כל כך אוהבת אותך.