המפגש הזה יכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ. זה קרה בגואטמלה:לדרכי נקרו שני צעירים: סטודנטית צעירה מוולינגטון, ניו זילנד, ובחור חכם יפה ומרשים מגואטמלה סיטי.
היא יושבת לידי במיניבוס לטיקאל, . היא מניו זילנד, היא צעירה ויפה ונוסעת עם חבר שלה. לשניהם עור צח ומבט בהיר, שניהם נראים מאד ניו זילנד. חיוביים ואופטימיים, צוחקים ושמחים.
שוחחנו על דא וגם על הא, ואז להפתעתי היא שאלה אותי – על מה בעצם הסכסוך שלכם שם? בבית הספר לא לומדים תנ"ך. גם לא על עקדת יצחק, השם עשיו אינו אומר לה כלום. דוד המלך בעצם קצת מוכר לה, גם מוחמד.
אני מסבירה לאט את שרשי הסכסוך שלנו, ממש מראשיתו, והיא מאד מקשיבה. על ישוע היא יודעת. לא, היא לא נוצרית. מה פתאום? בכלל לא.
היא מתענינת בסיפור שלנו, ושואלת שאלות ואני חשה שהיא מנסה לעגן את הסיפור שלנו בעולם שלה, אל משהו מוכר.
הסברתי. לאט ובאופן יסודי. פתאום – מתוך נבכי הזכרון היא מעיפה עלי את הפצצה – אבא, אבא שלי יהודי!!! בכלל שכחתי, היא אומרת לי.
איפה הוא נולד – אני שואלת.
כן, בישראל, היא עונה לי, פתאום נזכרתי, היא צוחקת. בקיבוץ? יש דבר כזה, נכון??? איך שכחתי היא צוחקת .
אצלנו בבית לא ממש מדברים על דברים כאלה…. אנחנו ניו זילנדים.
אני יושבת שם, במיניבוס בצפון גואטמלה, וחושבת על בחור ישראלי. קיבוצניק, בן גילי בערך, שהלך לארץ הכי רחוקה שאפשר, ויצר לילדה שלו חיים נקיים מחורבן בית המקדש, החשמונאים, הורדוס, חיים בלי גירוש ספרד.ובעיקר בלי עקדת יצחק.
גם אותו פגשתי בטיקאל שמו פאוזי. דור שלישי בגואטמלה. כן, שרשיו בפלשתין
שני דורות – במקור ממטייבה, במשולש.
הם זוג חמוד – הוא מגואטמלה, היא מקוסטה ריקה. והם עומדים להינשא.
הם משדרים הצלחה ורווחה – שניהם דוברים אנגלית רהוטה שוטפת, וחהם משכילים מאד.
סבא שלי – כך מספר לי פאוזי, שניה אחרי שהוא שומע שאני מישראל, היה פלשתינאי. עזב אחרי שהתורכים עזבו את ארץ ישראל. עזב הכל והסתלק משם.
כמו שמעגל נסגר כך גם הוא מספר לי, במיניבוס שנוסע מ-FLORES ל – TIKAL, איך כל המשפחה גאה בסבא, שתקע יתד בגואטמלה.
הוא היה חכם, ובעיקר ידע לעשות כסף. היה לו בר על הנמל וגם מידע על אניות שעתידות להגיע,הוא מכר אלכוהול למלחים …. ןכל השאר היסטוריה: הקים, עסקים בעניני טקסטיל, ובעיקר בנה משפחה לתפארת.
הוא, פאוזי, ביקר בטייבה, כשהיה ילד, אך היום אין לו קשר עם המשפחה בפלשתין. בשביל מה?
רק השם פאוזי נשאר כזכרון למורשת של סבא.זה הסיפור. סבא שהמשפחה מעריצה. סבא חכם.
מה בעצם הייתי צריכה לעשות ולא עשיתי כדי שבתי לא תהרג במלחמות שלנו?
אמנם – אני חולמת בעברית. למרות שמדברת ספרדית לא רע ואנגלית טובה מאד. אבל למה לא מצאתי דרך להציל אותה, לא לגדל אות אל תוך התופת?
אני דור שני לשואה. אבל – לאבד בשביל זה בת?
הזהות שלי, התרבות שלי, השורשים שלי הם הנכס האישי הכי חשוב לי. זה מצדיק להיות אמא שכולה ?
——————————————–
יפה כפיר, פנאחצ'ל, אטיטלן, גואטמלה. שנת 2013