סיימון גבר ילד. סיימון לא רוצה לחיות במערב, ובמיוחד לא בלונדון, שם היה הבית שלו.
לונדון עיר קשה – עודף מגבלות, חוקים ותקנות.
סיימון בחר בהודו, הקים לעצמו בית לאיש אחד ואופנוע, ובית ספר קטן להוראת אנגלית. "גיליתי שאנגלית היא חומר גלם" הוא אומר לי בחיוך. בהודו גם אנשים פשוטים כמוני יכולים להיות עשירים, ומאושרים. כך הוא שח …
סיימון מלמד, ומטייל, הוא נוסע לטייל עם סוניה.
סוניה – האופנוע של סיימון – ROYAL ENFIELD – האופנוע בהודו.
כלי מרשים שמעביר גם בי, אשה בוגרת, מיושבת ריטוטים של התרגשות: מושבי העור, ניקלים נוצצים. תרמילי ציוד גדולים שחורים צמודים לחמוקיה של סוניה…
סוניה היא בת הלוויה שלי – כך אומר לי סיימון: אני רוכב בדרך אל החופש. סוניה היא יותר טובה מכל אשה – הוא מחייך.
פגשתי את סיימון בבאקטאפור, רחוק מאד מן המקום בו התחיל את מסעו. גבר – ילד. חצה הרים. דהר, לבד, ויחד עם אנשים שאסף בדרך. אנשים ונשים. אני שואלת. סיימון עונה. הוא מספר בגילוי לב – על חייו, על מסעותיו… תמיד נוסע, קצת עובד לפרנסה – ושוב נוסע… לבדו. שוחחנו על הבדידות, על הביחד, על מחויבויות. על משפחה. לא, סיימון לא רוצה לקשור את גורלו עם אף אחד. הוא לוקח אחריות, כך אמר לי. לוקח אחריות לבד – ועל הכל. לבד לבד. והוא אף פעם לא לבד. אצלי המחשבות רצות: מתרוצצות בין הקצוות בהם נעים חיי: בין חלומות מסע, חיי חרות, כמו סיימון, חיי נווד,במרחבים…. ובין המשיכה הלא פוסקת לחיים של בית, אהבה, ומשפחה.
