בתוך מסע השרשים שלי – אני מגיעה למינסק, בלארוס, והיא מדהימה ביופייה. לכאן עיר נהדרת וכאן – בעיקר הנהדרת – אמי לא הסכימה לחזור לכאן אף פעם.היא ברחה מן העיר עם אחותה – וכאן איבדה אתמשפחתה. הורי ואחים ואחיות. כוויה עמוקה פצעה כאן את חייה – לעולמים.
לעיר צבעים יפים – ירוק עמוק. שמיים כחולים. עננים לבנים ותמימים, כאילו לא ראו דבר, כאילו אינם רואים דבר, כאילו ימשיכו לרחף מעל הכול בדומייה. הינומה דקה לפני אל שותק.
באתי לכאן למצוא חוטים של זיכרון.
באתי מן החמסינים, מן הזיעה, מן השמש הקופחת של הבית, וגם מן הכובד הפנימי — מן הידיעה שקרובים שלי נשחטו כאן.
אבל העיר יפה. יפה מדי כמעט.
מינסק מוארת, רחבה, מהודרת, שלווה. האוויר קריר ונעים. אין אבק. אין קוצים. אין יתושים. אין החום הצהוב של הקיץ שלנו. הכול ירוק, נקי, רך. ברווזים שטים במים. אנשים מטיילים. צעירים צוחקים. מוזיקה ברחובות. חיים.
ואז, דווקא בתוך היופי הזה, שירו של ביאליק מתחיל לזמזם בראשי ואינו מרפה:
כִּי קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה
וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
אני מבינה פתאום, בגוף ממש, איך זה ייתכן.
איך השמש יכולה לזרוח.
איך השיטה יכולה לפרוח.
איך העיר יכולה להיות יפה.
ואיך, באותו הזמן ממש, השוחט שוחט.
אין דבר רחוק יותר ממלחמה ממינסק של היום. עיר תוססת, רוקדת, מנגנת, שמחה. צעירים חיים את הדקה הזאת, אפילו לא שעה אחת יותר. כאילו לא היה כאן שום דבר לפני מיליון שנה. כאילו לא הייתה כאן מלחמה. כאילו לא תהיה עוד מלחמה לעולם.
נערה עיוורת עומדת ברחוב ואוספת כסף לטובת הכנסייה. היא יפה מאוד. היא מסכימה להצטלם תמורת תרומה. במעבר מתחת לכיכר המרכזית עומדת אישה זקנה ומוכרת זר פרחים. אולי גם היא שרדה ימים רבים. אולי גם היא יודעת משהו על מה שהיה כאן. ואולי לא.
אדום וירוק הם הצבעים של בלארוס.
ביילורוסיה, כך אמרה אמי.
ואני, שבאתי לכאן בעקבות הזיכרון המשפחתי, מוצאת את עצמי גם שמחה. כן, שמחה. עושה דילוג קליל אל מציאות אחרת. רוצה לחיות. רוצה לשכוח לרגע. רוצה להיות כמו כל האנשים ברחוב, כמו בכל מקום בריא ונורמלי, כמו אצלנו בימים שבהם אנחנו מצליחים לשכוח.
אבל הזיכרון אינו מניח.
הוא הולך איתי בין העצים, בין העננים, בין המוזיקה והצחוק.
והשיר של ביאליק ממשיך לזמזם בראשי:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה
וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
רוצה לשכוח את המציאות. היא מפריעה, ומרגיזה. עדיף לשכוח. אבל – שירו של ביאליק מזמזם בתוך ראשי. חוזר ומזמזם ומזמזם ולא נותן מנוח.
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
