בנובמבר כל שנה – עולים ישראלים יוצאי אתיופיה לירושלים. צופים אל הר הבית, חולמים אל המקדש.
גם אני הייתי שם. התבוננתי בשינוי, במעבר, משם לכאן.
לא יכולתי לשוחח עם האשה הזו – היא לא דוברת עברית. רק תהיתי – למה אבן?
כמובן חיפשתי ומצאתי :אתיופיה וגם בירושלים – חלק מן החוגגים נושאים אבן על הגב או על הראש. אבן זו מסמלת כניעה בפני האלוהים ורצון לבקש מחילה על החטאים..
עליתי לירושלים עם עולי אתיופיה לחג הסיגד בירושלים: זקנים וצעירים רבים היו שם, שדור שעלה ברגל והגשים חלום דורות, לבוא לירושלים. אתם – ילדיהם אשר נולדו בארץ.
ליד האנדרטה לנספים בדרך, במדבר, עמדו בנות בעצב והקשיבו לסיפור הנדודים, לתולדות אותו מסע מופלא שהעביר את הוריהן משם לכאן:
הנשים סיפרו לי פה ושם, כששאלתי, איך היה וכמה זה היה קשה… ועל פניהן ולבושן אותות למעבר, להסתגלות אל המציאות בארץ, וסימני מורשת ומסורת…
הקייס שומר על המסורת – ומחובר מאד למציאות של החיים בארץ.
זה אבא: אבא של הקייס הגדול של יהודי אתיופיה. נשוא פנים, מרשים, ומרגש.
פגשתי שם אשה צעירה, מדהימה ביופיה, מדריכה את הילדים ומספרת את תולדות אותו מסע אדיר מאפריקה אל ארץ ישראל.
אני – עמדתי שם, והתבוננתי בצעירים היפים, הנהדרים… וחשבתי בליבי כמה מיוחד המעבר, וכמה מרשימה ומרגשת ההסתגלות אל המציאות בארץ.
 |
 |
 |
|
 |
|
 |
 |
 |
 |
