א. הבית שהפך למלכודת
הימים היו קשים לי. עמירם, בעלי והחבר הטוב ביותר שלי, נפרד מן החיים בתום שנתיים של תקווה, ייאוש ומאבק עיקש במחלה קשה.
חמש שנים היינו יחד. שלוש שנים של נישואים, ואחריהן שנתיים של מחלה ומוות. עם עמירם בניתי בית יפהפה ותוכניות לאלף שנות זוגיות ואהבה. במותו – נשארתי לבדי, והבית הפך למלכודת של בדידות.
העולם המשיך במרוצו. בדרכי ידעתי שעדיף לי להיות חלק ממנו ולא לשקוע ביגון. ניסיתי לומר לעצמי שמחלות הן חלק מן החיים, שאין מנוס מלקבל את הדין, ושעמירם היה מתנה נהדרת שניתנה לי לחמש שנים. נאחזתי במחשבות האלה, דוחקת את הכאב החד לקרן זווית ומקווה מאד שיתפוגג.
באותם ימים בתי ובת זוגה הביאו לעולם עוד שני בנים נהדרים, מתוקים מדבש, אחים לנכדותיי. ראיתי את כוחם האדיר של החיים. בה בעת הרגשתי גם את הזקנה זוחלת אליי: לופתת את הברך, מאפירה במהירות את שערי.
בימי מחלתו של עמירם התרחקתי מעבודתי האהובה בהדרכת טיולים. לפתע לא הייתה לי כל מחויבות. היו סרטים, בתי קפה, חברים ופנאי בשפע, אבל משהו בי ביקש לצאת החוצה, אל המרחבים.
הרגשתי שזה הזמן שלי לצאת לדרך.
ב. למה דווקא הרפובליקה הדומיניקנית?
ההחלטה לנסוע לרפובליקה הדומיניקנית הייתה משוגעת בעליל. יש ארצות מעניינות יותר. יש מקומות שבהם מדברים ספרדית משובחת יותר. במחיר כרטיס הטיסה יכולתי להגיע לקובה, או אפילו לצד השני של כדור הארץ, לניו זילנד.
אבל רציתי משהו אחר. משהו שלי, שרק אני עושה, ולעצמי בלבד.
רציתי מקום שלא הייתי בו, ארץ חדשה, זרה ולא מוכרת. רציתי לשוב לדבר ספרדית אחרי שנים שלא דיברתי בה, ורציתי לשחות בים. דמיינתי חולות זהב, ים כחול כחול, יער טרופי ודקלים יורדים אל שפת המים.
כשהתקרבו יום הזיכרון לחללי צה״ל ויום העצמאות שאחריו, ידעתי בוודאות שעדיף לי להיות בדרכים, מוקפת באנשים זרים ובחוויות חדשות. לא רציתי לעמוד בטקס יום הזיכרון מול משפחות שלמות: ילדים, הורים, סבים וסבתות, ולפגוש שוב את מבטי הרחמים, שהתעצמו לאחר מותו של עמירם.
הייתי זקוקה למקום רחוק ויפה, נקי מזיכרונות, מקום שבו אוכל לנוח. רציתי לעוף מן המציאות שלי אל עולם אחר, שהצער בו אינו שלי.
תוך זמן קצר קניתי כרטיסי טיסה.
עליתי למטוס לבדי. שלוש טיסות, ונחייתה בארץ לא מוכרת.
לא הכנתי תוכנית מסודרת. לא ידעתי בדיוק מה אעשה ולאן אסע. רציתי לתת לחוויה להיווצר רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, בדרכי.
ג. סנטו דומינגו: מה שבא איתי
המטוס הגדול נחת בחשכה בסנטו דומינגו, היישר אל גשם עז, חום כבד וערפל. הגעתי עייפה משלוש טיסות, אך גם דרוכה וסקרנית.
לפני הכול נכנסתי למכולת קטנטנה וקניתי מיץ ויוגורט, לחמניות, בננות וסרדינים. המוכר הצעיר התעניין במבטא הספרדי המוזר שלי. כששמע שאני מירושלים, הודיע מיד: ״אתם היהודים שגרים היום בירושלים טובים יותר מן היהודים שצלבו את ישו!״
כך, בין היוגורט, הבננות וקופסאות הסרדינים, קיבלתי גם מנה ראשונה של תובנות היסטוריות ותיאולוגיות. ברגע אחד הבנתי שההתרחקות מן הבית אינה מרחיקה ממני את כל מה שקרה בו. ישראל שלי, המוות של יעל, המלחמות ומותו של עמירם – את כל אלה הבאתי איתי. הם היו מחוברים אליי לגמרי.
ד. ספרדית, סנקוצ׳ו והים
בסנטו דומינגו התארגנתי על אי אלו שיעורים פרטיים בספרדית עם ויקטוריה, מורתי החדשה לספרדית. השיעורים גלשו במהירות לשיחות על החיים, על העיר וגם על אוכל.
״כאן אוכלים סנקוצ׳ו״, אמרה לי ויקטוריה. היא הסבירה שזה אחד המאכלים הלאומיים של הדומיניקנים, ושהוא משביע מאוד. עשיר מדי, היא חייכה. עשיר טעים וגם משמין מאד.
מאוחר יותר, במסעדה, שאלתי את המלצר מהו הסנקוצ׳ו. הוא לא היה בטוח שאוהב אותו ומיהר להציע גם מרק דגים, אבל אני כבר החלטתי להמר. תחילה הביא לי קערית קטנה לטעימה.
״Aperitivo״, אמר וחיכה לתגובתי.
״טעים״, אמרתי.
ומיד הגיעה קערה גדולה מאוד, עמוסה בנתחי בשר בקר וביוקה אותו שורש עמילני, צפוף ומעט מתקת שכבר היכרתי, ובעיקר אני אוהבת כל כך….
״להביא גם אבוקדו?״ שאל המלצר, כאילו אין כל אפשרות אחרת.
יום קודם כבר אכלתי אבוקדו שלם, ובכל זאת עניתי מיד: ״כן״. הגיע אבוקדו כמו בסרטים: ענק, עשיר ונימוח, וצבעו התחלף בעדינות מירוק בהיר לצהוב.
בבית הייתי חושבת פעמיים לפני אבוקדו שלם. הפעם לא אכפת לי.
לא הצלחתי לסיים את המנה. לצד המרק הוגש אורז לבן, שגרגריו גדולים ונפרדים זה מזה. הזמנתי גם מיץ פירות טבעי. רק לבחור: פפאיה, מנגו? או אננס?
אחר כך ישבתי על המלקון, טיילת החוף של סנטו דומינגו. היו שם מתעמלים, ילדים ובעיקר זוגות אוהבים. הם התחבקו והתנשקו כאילו הם לבדם מול המים. לבי נצבט. התגעגעתי.
בשמיים עמדו עננים גדולים וכבדים. הרוח סילקה את שרידי החום והלחות של שעות הצהריים. אור זרקורים האיר את הגלים בחשכה היורדת, ותלתלים לבנים של קצף רדפו זה את זה ברעש.
הים היה יפה. אפשר היה לנשום, לנוח ולחלום. ישבתי לבדי וחלמתי חלומות בספרדית.
ה. הדרך צפונה
זה לא היה שפוי לנסוע כך, בלי לדעת כמעט דבר ובלי להזמין מקום לינה מראש. אמא שלי הייתה אומרת: ״ככה כולם עושים. למה את צריכה להיות אחרת?״
ניסיתי להזמין חדר, אבל התבלבלתי מן השפע ולא ידעתי במה לבחור. לבסוף החלטתי להגיע ולראות מה יהיה, את מי אפגוש ומה יתחשק לי לעשות.
כשעליתי על האוטובוס הגדול של Caribe Tours בדרך צפונה, הציצו לעברי שלושה פרצופים עגולים וחייכניים. אלה היו שלוש נשים אמריקאיות, סבתות בערך בגילי. אחת מהן, פסיכולוגית, גרה ברפובליקה כבר שישה חודשים. היא שכרה בית בסנטיאגו דה לוס קביירוס ודיברה ספרדית בערך כמוני.
״אמריקה היא ארץ של בדידות״, אמרה בעצב. אבל כשסיפרה על שכניה כאן, עיניה נצצו. הם דאגו לה, שמרו על ביתה כשנסעה, הביאו לה מטעמים ופשוט באו לשבת ולשוחח. זה הזכיר לי את הבתים הפתוחים של ימי ילדותי בהרצליה.
חשבתי על כך שבארצות הברית יש לה ילדים, בעל לשעבר ומשפחה, ובכל זאת הייתה שם כל כך לבד.
האוטובוס היה גדול וממוזג והמושבים נוחים. כשהתפנו מקומות בשורה הראשונה, עברנו כולנו קדימה. צפינו בנוף המתחלף, והחיים נראו לרגע יפים ומתוקים.
ו. פראן, אופנוע וחדר מול הים
בכניסה לעיירה סוסואה חיכה לנו צי של נהגי מוניות ורוכבי אופנועים. שלוש חברותיי החדשות עמדו הלומות מול הקריאות בספרדית, והתלבטו איך להעביר את מזוודות הסמסונייט הגדולות שלה מן האוטובוס אל המוניות.
אני לא התלבטתי. בחרתי בפראן, נהג מוטו (טוסטוס) שנראה לי אמין ורציני. תוך דקות הייתי על האופנוע שלו עם כל המטען שלי: ג׳ינס, שתי חולצות טריקו, תיק יד קל, תיק מצלמות ותרמיל קטן על הגב. נופפתי לשלוש האמריקאיות וידעתי שלא נתראה שוב.
״כמה תרצה עבור שלוש שעות?״ שאלתי את פראן.
הוא התלבט. ״תגיד״, אמרתי לו. ״כמה שתגיד, זה מה שיהיה.״
הוא ביקש חמש מאות פסו, פחות מחמישים שקלים באותם ימים. הוא היה מרוצה, וגם אני. היו לי נהג ותחבורה לשלוש שעות.
את החיפוש אחר מקום לינה פתחנו דווקא בישיבה רגועה בבית קפה על החוף. ישבנו מול הים, תחת שמשיות, עם מיץ פירות ושני Café con Leche/ . לא מיהרתי. הרגשתי שהכול יהיה בסדר.
קרוב לחוף הופתעתי לגלות כיכר קטנה עם דגל ישראל ושלט על הידידות בין העמים, בחתימתה של אילנה נוימן, ראש העיר. 
אילו התכוננתי למסע, אולי הייתי יודעת מראש על הקהילה היהודית שהתקיימה בסוסואה, ועל אילנה נוימן ראשת העיר אשר נולדה בישראל . אך באותם הרגעים הידע לא היה חשוב בכלל.
ושמחתי מאוד בגילוי.
רכבנו אל בניין העירייה. חשבתי שאוכל לומר שלום לראשת העיר, אולי תשמח לפגוש אותי. היא הייתה עסוקה, אבל פגשתי במסדרון את בעלה :יפה תואר, וגם חייכן . הוא רצה מאד לסייע לי – וכששאלתי היכן כדאי לי ללון, שלף כרטיס ביקור, ערך שיחת טלפון קצרה וכך היה לי בית מלון עם כל מה שהלב חולם – וגם מחיר מיוחד לחברים של ראשת העיר. Topacio Azul.
עבורי, טיילת רגילה לאכסניות תרמילאים, זה היה מקום מן החלומות. קיבלתי חדר מהודר, והחלום על חוף זהב, גלים, שקיעות ומיץ תפוזים עם רום קרם עור וגידים במחיר נמוך מחדר באכסניית נוער בישראל.
ז. ימים של מנוחה
רק כשהגעתי לסוסואה הבנתי עד כמה אני תשושה, בגוף ובנפש. קרסתי אל תוך עצמי ואל הנוחות של המלון המפואר מאד, שהגיעה אליי כהפתעה מוחלטת.
במשך שלושה ימים כמעט לא יצאתי. הלכתי מעט על חוף המפרץ ושחיתי בבוקר ובערב, בים ובבריכה. לפני שהגעתי היו לי תוכניות מסע. האי גדול; יש בו עוד חופים, נופים ומקומות שרציתי לבקר, לראות ללכת…. אבל הפעם הקשבתי לעצמי. ידעתי שאני נשארת בסוסואה.
הים היה יפה לי. החוף, הגלים, הדקלים והשקיעות. גם האנשים סביבי היו נעימים לי. הרגשתי בעצמות, ובעיקר ברגליים, שאני זקוקה למנוחה.
ח. בביתו של ריקרדו דה חסוס
ריקרדו דה חסוס, הטבח של המלון, הזמין אותי לבקר בביתו ולהכיר את משפחתו. ממסעות קודמים כבר ידעתי שלפעמים הזמנה כזאת נושאת איתה גם תקווה לקשר עם מישהי מחוץ לארץ, וגם ציפיה לתמיכה כלכלית. זה לא הפריע לי. רציתי לפגוש את האנשים שחיים במקום, וגם להשאיר בו חותם קטן משלי.
משפחתו של ריקרדו שמחה לביקורי. ישבנו על הגג מול הים, יקום מקביל, שונה מאד מן המלון שבו שהיתי. הכרתי את בנותיו ואת הוריה של אשתו. מאוחר יותר פגשתי גם אשתו, יוסלינה, שעבדה הרבה מחוץ לבית, בעיקר בניקיון בתים ועבודות שראות בבית הספר המקומי.
שוחחנו ארוכות על החיים. רציתי לשמוע, וגם השמעתי מעט משלי. נדהמתי מעומק האמונה הדתית של בני המשפחה ומן הכוח ששאבו מן הדת ומסיפורו של ישוע.
אביה של יוסלינה הקדיש לי זמן רב. בהתלהבות הסביר לי את השקפת עולמו, את הציווי לעשות טוב ואת האמונה שנתנה לו כוח לחיות.
״המשיח בוא יבוא!״ הכריז והניף את ידו באוויר. ״הוא יבוא!״
ירדנו יחד אל הים. שחיתי עם יוסלינה וצילמתי את הילדים משחקים בחול. בערב אחר השתתפתי בתפילה בכנסייה. שרתי עם כולם, ואפילו שרתי סולו לבקשתם. הייתה לי גם הזדמנות להיות נוצרייה ולזכות בגאולת הנשמה — אבל זהו כבר סיפור אחר.
ט. רק להיות
נשארתי בסוסואה, בלי התלבטויות ובלי תחושת החמצה אל מה שלא אראה באי הזה. נשארתי עם עצמי. עסקתי רק בעיניני שלי. פשוט
מול הים חשבתי על חיי: על החלומות, על ההחלטות החשובות, על העשייה והבנייה, וגם על האסונות. חשבתי מה יהיה. ואז הבנתי שזה אינו זמן להחלטות. אפשר לצוף. אפשר לתת לחיים לקרות מעט מעצמם.
נרדמתי. מבעד לעפעפיים עצומים למחצה ראיתי את קו האופק, חד וכחול כהה, מבדיל בין הים לשמיים. כמעט תמיד היו שם מעט עננים. הם ריככו את האור, והאוויר היה נעים ברוב הזמן..
הים היה נקי , צלול, שקוף כמו זכוכית. המים לא היו חמים -כי זה האוקיינוס האטלנטי, ולא הים שלנו. החול היה בהיר , והגלים רכים. הלכתי על החוף בבוקר, וגם בערב, בשעת השקיעה.
ראיתי את היופי ואמרתי לעצמי: עכשיו זה טוב. עכשיו תנוחי. רק תהיי. עכשיו את בחופשה שלך, קאריביים. ההחלטות הגדולות יכולות לחכות.
קישורית לחלק ב: מן הכאב – אל חופשה נהדרת
