אשה לבד בתוך כאב – לדרך חדשה (חלק א)

חלק א: למה דווקא הרפובליקה הדומיניקנית?

הבית
שהפך למלכודת

הימים
היו קשים לי.

עמירם,
בעלי והחבר הטוב ביותר שלי, נפרד מן החיים, בתום שנתיים של תקווה, ייאוש ומאבק
עיקש במחלה קשה.

חמש שנים
היינו יחד. שלוש שנים של נישואים, שנתיים מחלה ומוות.

העולם
המשיך במרוצו.  אני בדרכי ידעתי שעדיף לי
להיות חלק מן המרוץ ולא לשקוע ביגון. התעקשתי להבין שמחלות הן חלק מן החיים, שאין
מנוס אלא לקבל את הדין, ולזכור שעמירם היה מתנה נהדרת שניתנה לי לחמש שנים.

בתובנות
האלה נאחזתי. דחקתי את הכאב החד לקרן זווית וקיוויתי שיתפוגג.

עם עמירם
בניתי בית יפהפה ותוכניות לאלף שנות זוגיות ואהבה. עכשיו נשארתי לבדי, והבית הפך
למלכודת של בדידות.

[מקום לתמונה: הבית, חדר שקט, חלון או חפץ המזוהה
עם החיים המשותפים]

בתי ובת
זוגה הביאו לעולם עוד שני בנים נהדרים, מתוקים מדבש, אחים לנכדותיי.

ראיתי את
כוחם האדיר של החיים – וגם הרגשתי  את
הזקנה זוחלת. לופתת את הברך ,  וגם ראיתי
את שערי מאפיר במהירות.

בימי
המחלה התנתקתי מעבודתי האהובה בהדרכת טיולים. לפתע –  לא הייתה לי כל מחויבות. היו סרטים, בתי קפה,
חברים ופנאי בשפע.

ואנוכי הרגשתי:
זה הזמן שלי לצאת לדרך.

*************

 לרפובליקה
הדומיניקנית? מה פתאום?

ההחלטה
לנסוע לרפובליקה הדומיניקנית הייתה משוגעת בעליל.

יש ארצות
מעניינות יותר. יש ארצות שבהן מדברים ספרדית משובחת יותר. במחיר כרטיס הטיסה
יכולתי להגיע לקובה, או אפילו לצד השני של כדור הארץ, לניו זילנד.

אבל
רציתי משהו אחר. משהו שלי, שרק אני עושה, ולעצמי בלבד.

רציתי
מקום שלא הייתי בו. מקום חדש, זר ולא מוכר. רציתי ארץ דוברת ספרדית – שנים שלא
דיברתי ספרדית – ורציתי לשחות בים.
דמיינתי חוף של חולות זהב, ים כחול מאוד, יער טרופי ודקלים היורדים
אל שפת המים.

[מקום לתמונה: מפת הרפובליקה הדומיניקנית, כרטיס
טיסה, מזוודה או נוף מן המטוס]

להתרחק
מן הימים הקשים

כשהתקרבו
יום הזיכרון לחללי צה״ל ויום העצמאות שאחריו, ידעתי בוודאות: עדיף לי להיות
בדרכים, מוקפת באנשים זרים ובחוויות פוקחות עיניים.

לא רציתי
לעמוד בטקס יום הזיכרון מול משפחות שלמות — ילדים, הורים, סבים וסבתות — מול שמחה
משפחתית ומבטים של רחמים, שהתעצמו כעת לאחר מותו של עמירם.

תוך זמן
קצר קניתי כרטיס טיסה.

ידעתי
שזה חיוני לי: לנסוע, לצאת, לעוף מן המציאות אל עולם אחר, שהצער בו אינו שלי.

ללכת
למקום רחוק, נקי מזיכרונות, מקום יפה של מנוחה ועונג.

*************

לבד בדרך

עליתי
למטוס לבדי.

חיכתה לי
סדרה של שלוש טיסות, ובסופה נחיתה בארץ לא מוכרת.

לא הכנתי
תוכנית מסודרת. לא ידעתי בדיוק מה אעשה ולאן אסע. רציתי לתת הזדמנות אמיתית לחוויה
שאינה מתוכננת מראש — חוויה שתיווצר רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, בדרכי.

יצאתי
לדרך.

[תמונת סיום: כנף המטוס, שמיים או צילום עצמי בדרך]

מעבר
לחלק הבא

בחלק
הבא: הנחיתה בסנטו דומינגו, המפגש הראשון במכולת, הספרדית שחזרה אל פי, הסנקוצ׳ו
והבדידות מול הים.

חלק ב: סנטו דומינגו –  נחיתה אל מציאות אחרת

המטוס
הגדול נחת בחשכה בסנטו דומינגו, היישר אל גשם עז, חום כבד וערפל.

הגעתי
לארץ זרה, עייפה משלוש טיסות, אך גם דרוכה וסקרנית.

לפני
הכול נכנסתי למכולת קטנטנה. קניתי מיץ, ויוגורט, לחמניות, בננות וסרדינים.

המוכר
הצעיר התעניין בי. מה מקורו של המבטא הספרדי המוזר שלי?

כששמע
שאני מירושלים, הודיע מיד:

״אתם
היהודים שגרים היום בירושלים טובים יותר מן היהודים שצלבו את ישו!״

כך, בין
היוגורט, הבננות וקופסאות הסרדינים, קיבלתי גם מנה ראשונה של תובנות היסטוריות
ותיאולוגיות.

[מקום לתמונה: רחוב לילי בסנטו דומינגו, מכולת
שכונתית או אנשים ברחוב]

לרגע
הבנתי שההימלטות שלי לא באמת תועיל.

הבית,
ישראל שלי האהובה –  נשארו שם, במקום שבו
הכול רותח, מכה גלים, תוסס ומבעבע. המוות של יעל. המלחמות. מותו של עמירם.

את כל
אלה הבאתי איתי.
הם היו כולם מחוברים אלי לגמרי.

*************

שיעורי
ספרדית עם ויקטוריה

אחר
הצהריים היו לי שני שיעורים פרטיים עם מורתי החדשה, ויקטוריה.

שיעורי
הספרדית גלשו במהירות לשיחה. דיברנו על הכול: על החיים, על העיר וגם על אוכל.

״כאן
אוכלים סנקוצ׳ו״, אמרה לי.

סנקוצ׳ו,
הסבירה, הוא אחד המאכלים הלאומיים של הדומיניקנים. הוא משביע מאוד, ואולי אפילו
משביע מדי. לדעתה, הדומיניקנים אוכלים מנות גדולות מדי.

מאוחר
יותר, במסעדה, שאלתי את המלצר:
״סנקוצ׳ו? מה זה המרק הזה?״

הוא לא
היה בטוח שאוהב אותו ומיהר להציע גם מרק דגים. אבל אני כבר החלטתי להמר על
הסנקוצ׳ו.

המלצר
היה זהיר. תחילה הביא לי קערית קטנה לטעימה.

״Aperitivo״,
אמר, וחיכה לתגובתי.

״טעים״,
אמרתי.

ומיד
הגיעה קערה גדולה מאוד.

*************

קערה
גדולה מול הים

הסנקוצ׳ו
היה עמוס בנתחי בשר בקר וביוקה — שורש עמילני, צפוף ומעט מתקתק.

״להביא
גם אבוקדו?״ שאל המלצר, כאילו אין כל אפשרות אחרת.

יום קודם
כבר אכלתי אבוקדו שלם, ובכל זאת עניתי מיד: ״כן״.

האבוקדו
היה ענק, עשיר, צפוף ונימוח. צבעו התחלף בעדינות מירוק בהיר לצהוב.

מי אוכלת
בבית אבוקדו שלם? זה משמין.

אבל כאן
לא היה אכפת לי.

הנשים
המקומיות נראו לי עגלגלות וצחקניות. דמיינתי שהן אוכלות לפחות אבוקדו אחד ביום
וסנקוצ׳ו פעם בשבוע.

לא
הצלחתי לסיים את המנה. לצד המרק הוגש אורז לבן, שגרגריו גדולים ונפרדים זה מזה.
הזמנתי גם מיץ פירות טבעי. כאן זו כמעט חובה, ורק צריך לבחור: פפאיה, מנגו או אננס?

[מקום לתמונה: קערת סנקוצ׳ו, אבוקדו, מיץ פירות או
שולחן המסעדה]

המלקון
והזוגות המאוהבים

ישבתי
מול הים, על המלקון — טיילת החוף של סנטו דומינגו.

הטיילת
הייתה מלאה במתעמלים, בילדים ובעיקר בזוגות אוהבים.

אולי אין
להם בית. פרטיות בוודאי אין להם. הם התחבקו והתנשקו כאילו הם לבדם מול המים.

לבי נצבט.

התגעגעתי.

בשמיים
עמדו עננים גדולים וכבדים, כאילו הגשם מתקרב. הרוח סילקה את שרידי החום והלחות של
שעות הצהריים.

אור
זרקורים האיר את הגלים בחשכה היורדת. תלתלים לבנים של קצף רדפו זה את זה ברעש.

הים היה
יפה. הרוח נשבה על המים.

אפשר היה
לנשום, לנוח ולחלום.

ישבתי
לבדי וחלמתי חלומות בספרדית.

[תמונת סיום: המלקון בשעת ערב, הים הסוער או
צלליות של זוג מול המים]

מעבר
לחלק הבא

בחלק
הבא:.

חלק ג: סוסואה — המקום שבו הרשיתי לעצמי לנוח
הדרך צפונה לסוסואה, שלוש אמריקאיות
באוטובוס, פראן ונהגי המוטו, מלון מפתיע על החוף וההחלטה לעצור — ולא לעשות דבר

אמריקה
היא ארץ של בדידות

אולי זה
לא היה שפוי לנסוע כך, בלי לדעת דבר.

אולי
הייתי צריכה להיות נורמלית יותר: להתכונן, לתכנן ולהזמין מקום מראש.

אמא שלי
הייתה אומרת:

״ככה
כולם עושים. למה את צריכה להיות אחרת?״

ניסיתי
להזמין מקום לינה, אבל התבלבלתי מן השפע. לא ידעתי במה לבחור.

לבסוף
החלטתי לנסוע בלי להזמין דבר. להגיע ולראות מה יהיה, את מי אפגוש ומה יתחשק לי
לעשות.

כשעליתי
על האוטובוס הגדול של Caribe Tours, הציצו לעברי שלושה פרצופים עגולים
וחייכניים. שלוש נשים אמריקאיות, סבתות בערך בגילי.

אחת מהן
הייתה פסיכולוגית אמריקאית שגרה ברפובליקה כבר שישה חודשים. היא דיברה ספרדית בערך
כמוני, שכרה בית בסנטיאגו דה לוס קביירוס, ובעיקר דיברה על שכניה.

״אמריקה
היא ארץ של בדידות״, אמרה בעצב.

אבל
כשסיפרה על שכניה כאן, עיניה נצצו.

הם
דואגים לה, שומרים על ביתה כשהיא נוסעת, מביאים לה מטעמים ופשוט באים לשבת ולשוחח.

זה הזכיר
לי את הבתים הפתוחים של ימי ילדותי בהרצליה.

אחר כך
חשבתי על כך שבארצות הברית יש לה ילדים, בעל לשעבר ומשפחה — ובכל זאת הייתה שם כל
כך לבד.

[מקום לתמונה: האוטובוס, הדרך צפונה או נוף הנשקף
מהחלון]

האוטובוס
היה גדול וממוזג. המושבים היו נוחים. כשהתפנו מקומות בשורה הראשונה, עברנו כולנו
קדימה.

צפינו
בנוף המתחלף, והחיים נראו לרגע יפים ומתוקים.

*************

פראן
והמוטו

בכניסה
לעיירה סוסואה חיכה לנו צי של נהגי מוניות ורוכבי אופנועים.

שלוש
חברותיי החדשות נראו מעט הלומות מן הקריאות בספרדית. הן התלבטו בין מונית
למיניבוס, והמזוודות שלהן היו גדולות וכבדות.

אני לא
התלבטתי.

המוניות
היו יקרות יחסית, ולכן בחרתי בפראן, נהג מוטו בעל מראה אמין, רציני ומהוגן.

תוך דקות
הייתי על האופנוע שלו עם כל המטען שלי: ג׳ינס, שתי חולצות טריקו, תיק יד קל, תיק
מצלמות ותרמיל קטן על הגב.

איזה כיף.

שלוש
האמריקאיות נשארו ליד מזוודות הסמסונייט הגדולות שלהן. נופפתי להן בעליזות, וידעתי
שלא נתראה שוב.

״כמה
תרצה עבור שלוש שעות?״ שאלתי את פראן.

הוא
התלבט.

״תגיד״,
אמרתי לו. ״כמה שתגיד, זה מה שיהיה.״

הוא ביקש
חמש מאות פסו, פחות מחמישים שקלים באותם ימים.

הוא היה
מרוצה, וגם אני. היו לי נהג ותחבורה לשלוש שעות.

[מקום לתמונה: פראן, האופנוע, הרחוב הראשי או
המטען הקל שלך]

*************

החיפוש
אחר לינה ראשונה

את
החיפוש פתחנו דווקא בישיבה רגועה על החוף.

ישבנו
בבית קפה נעים מול הים, תחת שמשיות, עם מיץ פירות ושני קפה קון לצ׳ה.

לא
מיהרתי.

הרגשתי
שהכול יהיה בסדר.

עברנו
בין כמה בתי מלון, ואז הופתעתי לגלות דגל ישראל בכיכר קטנה ושלט על הידידות בין
העמים, בחתימתה של אילנה נוימן, ראש העיר.

אילו
התכוננתי כראוי למסע, אולי הייתי יודעת שבסוסואה התקיימה קהילה יהודית ותיקה.
מאוחר יותר למדתי שהדיקטטור רפאל טרוחיו פתח בשעתו את שערי האזור ליהודים פליטי
אירופה, לאחר שקיבל תשלום כספי.

אבל
באותו רגע הייתי בורה וחפה מכל ידע — ושמחתי מאוד בגילוי.

רכבנו אל
בניין העירייה.

חשבתי:
מה כבר יכול להיות? אגיד שלום לאילנה נוימן. אולי תשמח.

ה־ Alcaldesa, ראש העיר, הייתה עסוקה. אבל בעלה, חתיך, חמוד
וצחקן, פגש אותי במסדרון.

כששאלתי
אותו איפה כדאי לי ללון, הוא ערך שיחת טלפון קצרה וסידר לי מחיר מיוחד במקום מיוחד: Topacio Azul.

עבורי,
שהייתי רגילה לאכסניות תרמילאים, זה היה מקום מן החלומות.

קיבלתי
חדר מהודר, והחלום על חוף זהב, גלים, שקיעות ומיץ תפוזים עם רום קרם עור וגידים —
במחיר נמוך מחדר באכסניית נוער בישראל.

[מקום לתמונה: דגל ישראל בכיכר, בניין העירייה,
המלון או המבט מן החדר]

*************

שלושה
ימים שבהם לא עשיתי דבר

מהר מאוד
גיליתי שאני בעיקר עייפה.

עד
שהגעתי לסוסואה לא הבנתי עד כמה אני תשושה — נפשית וגופנית.

קרסתי אל
תוך עצמי ואל הנוחות של מלון ה־ All Inclusive שנפל
עליי כהפתעה מוחלטת.

במשך
שלושה ימים כמעט לא יצאתי מן המלון. רק צעידות קצרות על חוף המפרץ ושחייה, בבוקר
ובערב, בים וגם בבריכה.

כשהגעתי
היו לי תוכניות מסע.

האי
גדול. יש בו חופים, נופים ואתרי נופש רבים: פונטה קאנה, סמנה ועוד.

אבל הפעם
הקשבתי לעצמי.

ידעתי
שאני נשארת בסוסואה.

הים היה
יפה לי. החוף, הגלים, הדקלים והשקיעות. גם הנוף האנושי היה נעים ומרגיע.

הייתי
זקוקה למנוחה.

הרגשתי
זאת בעצמות, ובעיקר ברגליים.

בביתו של
ריקרדו דה חסוס

ריקרדו
דה חסוס, הטבח של המלון, הזמין אותי לבקר בביתו ולהכיר את משפחתו ואת חייו.

זו תופעה
שכבר הכרתי במסעותיי. לפעמים יש בהזמנות כאלה גם תקווה להרוויח מן הקשר עם הזרה
תמיכה כלכלית, ואולי יותר.

לדומיניקנים
רבים יש קרובים בקנדה או בארצות הברית, וכל קשר לחוץ לארץ עשוי לעורר תקווה.

אבל זה
לא הפריע לי.

גם לא
היה אכפת לי לתרום מעט לכלכלת המשפחה.

רציתי
להשאיר חותם קטן משלי, ולא רק לעבור במקום ולהמשיך הלאה כאילו לא הייתי בו.

משפחתו
של ריקרדו שמחה מאוד לביקורי.

ישבנו על
הגג מול הים, בעולם רחוק מאוד מן המלון שבו שהיתי. הכרתי את בנותיו ואת הוריה של
אשתו. מאוחר יותר חזרה גם אשתו, יוסלינה, מיום עבודה בניקיון בית ספר.

שוחחנו
ארוכות על החיים.

אני
רציתי לשמוע, וגם השמעתי מעט משלי.

[מקום לתמונה: ריקרדו ומשפחתו, הבית, המפגש על הגג
או מבט אל הים]

נדהמתי
מעומק האמונה הדתית ומן העוצמה שהיא העניקה להם.

אביה של
יוסלינה הקדיש לי זמן רב. בהתלהבות גדולה הסביר לי את השקפת עולמו: את הציווי
לעשות טוב ואת האמונה שהעניקה לו כוח לחיות.

״המשיח
בוא יבוא!״ אמר בקול רם והניף את ידו באוויר.

״הוא
יבוא!״

ירדנו
יחד אל הים. שחיתי עם יוסלינה וצילמתי את הילדים משחקים בחול.

בערב אחר
השתתפתי בתפילה בכנסייה. שרתי עם כולם ואפילו שרתי סולו לבקשתם.

הייתה לי
גם הזדמנות להיות נוצרייה ולזכות בגאולת הנשמה — אבל זה כבר סיפור אחר.

רק להיות

הפסקתי
להתלבט מה לעשות הלאה.

החלטתי
להישאר בסוסואה ולעסוק בענייניי בלבד.

פשוט
להיות.

מול הים
חשבתי על חיי. על החלומות, על ההחלטות החשובות, על העשייה, על הבנייה ועל האסונות.

חשבתי מה
יהיה.

ואז
הבנתי שזה אינו זמן להחלטות.

אפשר
לצוף.

אפשר לתת
לחיים לקרות מעט מעצמם, בלי לקבל שום החלטה גדולה.

[מקום לתמונה: דמות צפה במים, קו אופק או חוף כמעט
ריק]

נרדמתי.

מבעד
לעפעפיים עצומים למחצה ראיתי את קו האופק — חד וכחול כהה, מבדיל בין הים לשמיים.

תמיד היה
שם מעט מעונן. העננים ריככו את האור, והאוויר היה נעים יותר.

הים היה
נקי ושקוף כמו זכוכית. המים לא היו חמים, כי זהו האוקיינוס האטלנטי. החול היה בהיר
והגלים רכים.

הלכתי על
החוף בבוקר ובערב, בשעת השקיעה.

ראיתי את
היופי ואמרתי לעצמי:

עכשיו זה
טוב.

עכשיו
תנוחי.

רק תהיי.

עכשיו את
בחופשה שלך, בקאריביים.

עכשיו זה
לא הזמן להחלטות גדולות.

*************

תם – ולא נשלם –   
אל חלק ב –

קישורית לחלק ב:  אשה לבד בתוך כאב  –  מול הגברים הלטיניים

הימים היו קשים לי.  עמירם, בעלי והחבר הכי טוב שלי, נפרד ממני, נפרד מן החיים, ומצא את מותו בתום שנתיים של תקוה, ייאוש ומאבק עיקש במחלה קשה. חמש שנים של יחד, בהן שלוש שנים של  נישואים,  שנתיים של תקוה ומחלה, ומוות.

העולם המשיך במרוץ שלו, ואני בדרכי ידעתי שעדיף לי להיות חלק מן המרוץ, ולא  לשקוע ביגון.  התעקשתי להבין שמחלות הן חלק מחיינו ואין מנוס אלא לקבל את הדין, ולזכור שעמירם היה מתנה נהדרת לחמש שנים .
בכל התובנות האלה נאחזתי, דוחקת את הכאב  החד לקרן זוית, מקווה שיתפוגג.

עם עמירם בניתי בית יפהפה ותכניות לאלף שנות זוגיות ואהבה.  נשארתי לבדי, והבית הפך להיות לי מלכודת של בדידות.
בתי ובת זוגה הביאו לעולם עוד שני בנים נהדרים, שני תינוקות מתוקים מדבש, אחים לנכדותי. ראיתי את הכח האדיר של החיים, ובו בזמן התחלתי לחוש את הזקנה זוחלת, כן, זוחלת ולופתת את הברך הכואבת, את השיער שמאפיר ….

בימי המחלה ניתקתי מן העבודה שלי. כעת שוב  לא הייתה לי כל מחויבות, מלבד סרטים, בתי קפה וחברים ופנאי בשפע.
הרגשתי – זה הזמן שלי, לצאת לדרך.

לרפובליקה הדומיניקנית? מה פתאום? ואיפה זה בכלל?

ההחלטה לצאת אל הרפובליקה הדומיניקנית הייתה לא רציונלית בעליל.
יש ארצות מעניינות יותר, ויש ארצות בהן הספרדית משובחת יותר.
בכסף שעלה כרטיס הטיסה יכולתי להגיע בקלות לקובה, או לצד השני של הגלובוס, לניו זילנד.
אבל אני רציתי משהו אחר.
משהו שלי, שרק אני עושה, ולעצמי בלבד.
רציתי בעיקר מקום שלא הייתי בו. מקום חדש וזר, ולא מוכר בכלל.
וגם רציתי ארץ דוברת ספרדית. שנים שלא דיברתי ספרדית. רצית גם גם לשחות בים: לשחות בחוף חולות זהב, עם ים כחול כחול ויער טרופי ודקלים יורדים אל שפת המים. 

כשהתקרב יום הזכרון לחללי צה"ל, ויום העצמאות בעקבותיו ידעתי בוודאות: עדיף לי בדרכים, עם אנשים זרים, עם חוויות פוקחות עיניים.
לא רוצה להיות בטקס יום הזכרון, מול משפחות תקינות עם ילדים/הורים/וסבא סבתא ושמחה ומבטים של רחמים, שמתעצמים כעת אחר מותו של עמירם.

תוך זמן קצר מאד קניתי כרטיסי טיסה.ידעתי שזה חיוני לי: לנסוע, לצאת, לעוף מן המציאות לעולם אחר, שהצער בו אינו שלי. ללכת למקום רחוק, נקי מרגשות, מקום יפה למנוחה ועונג.

עליתי למטוס, לבד:  סדרה עוקבת של שלוש טיסות ונחיתה בארץ לא מוכרת: ארץ חדשה שמכריחה אותי לתת הזדמנות אמיתית לחוויה הלא  מתוכננת, לחוויה שלי אשר נוצרת רגע רגע ושעה שעה, בדרכי.

טסתי לסנטו דומינגו – ומחתתי  אל מציאות אחרת

המטוס הגדול נחת בחשכה,  בסנטו דומינגו, היישר לגשם עז, וחם מאד, וערפל…. 

לפני הכל נכנסתי למכולת, חנות לא גדולה עם מצרכי יסוד: מיץ ויוגורט, לחמניות בננות וסרדינים.
המוכר הצעיר מתעניין בי. מי אני ומאין באתי ומנין המבטא הספרדי המוזר שלי, וכשהוא שומע שאני מירושלים הוא קובע מיד: " אתם היהודים שגרים היום בירושלים יותר טובים מן היהודים אשר צלבו את ישו!!!!"

וכך בין היוגורט, הבננות וקופסאות הסרדינים אני מקבלת גם מנה של תובנות על מה שהיה, ולא ישתנה זה הגורל שאין מנוס ממנו.
המוות של יעל.
המלחמות.
ההימלטות שלי היא לא ממש תועיל – כי שם הבית: במקום שבו שבו הכל רותח,מכה גלים, תוסס ומבעבע.

סנטו דומינגו על הים –  כאן אוכלים סנקוצ'ו

כאן- אוכלים סנקוצ'ו – כך אמרה לי ויקטוריה, מורתי החדשה  שמסייעת לי לרענן את הספרדית שבפי.
אחרי הצהריים יש לי שני שעורים פרטיים  עם מורתי ויקטוריה לה – אנטיגואה.
גלשנו לשיחה:  אנחנו מדברות על הכל, וגם על אכל. סנקוצ'ו, כדאי לך.
סנקוצ'ו הוא אחד המאכלים הלאומיים שלנו, הדומיניקנים, כך אמרה. וגם אמרה שזה מאד משביע, ולדעתה הם, הדומיניקנים אוכלים יותר מדי, מנות גדולות מדי…
סנקוצ'ו???  כך תמה המלצר החייכני כששאלתי – מה המרק הזה? הוא לא היה בטוח שאוהב את זה, ומיהר להגיד שיש גם מרק דגים ועוד, אבל אני הימרתי על סנקוצ'ו.
הוא היה זהיר, הביא לי קערית קטנה לטעום. APERITIVO , כך אמר וחיכה לתגובתי.

טעים, אמרתי, וקערה גדולה מאד הגיעה, טעונה נתחי בשר בקר טעים  ויוקה, מין תפוח אדמה  של האנדים, שהוא יותר "צפוף" מזה שלנו, פריך יותר מתקתק.

"להביא גם אבוקדו?" כך שאל, כאילו זה מנהג המקום.
אתמול אכלתי אבוקדו, לכן אמרתי "כן" מיד. וכמו אתמול האבוקדו הענק היה טעים מאד, עשיר, מרקם צפוף ונימוח וצבע מתחלף בעדינות  מירוק בהיר לצהוב עדין.
מי אוכל בבית אבוקדו שלם? זה משמין…
אבל כאן לא אכפת לי. המקומיות כולן  עגלגלות, צחקניות, נראה שהן אוכלות לפחות אבוקדו ביום וסנקוצ'ו אחד לשבוע.

איני יכולה לסיים את המנה. הארז הנלווה לבן, וגרגריו גדולים ונפרדים אחד מן השני.
וגם הזמנתי מיץ פירות טבעי:  כאן זה חלק מן העניין, בכל מקום ורק צריך לבחור: פאפיה? מנגו? אננס?

אני יושבת מול הים, המלקון (הטיילת על הים) של סנטו דומינגו סואן 

ממתעמלים ומילדים ובעיקר יש בו המון זוגות של אוהבים. אולי באמת אין להם בית, ופרטיות ודאי שלא. הם מתחבקים ומתנשקים כאילו הם לבד כאן על המים, ולבי נצבט. אני מתגעגעת.

בשמיים עננים גדולים, כבדים, כאילו גשם מתקרב, ורוח מסלקת את שרידי החום והלחות של שעות הצהריים.  אור של זרקורים מאיר את הגלים בחושך היורד: תלתלים לבנים של קצף רודפים זה את זה ורועשים מאד. הים יפה, ורוח מנשבת על המים. אפשר לנשום, לנוח, לחלום.  אני יושבת לבדי, חולמת חלומות בספרדית.

אמריקה היא ארץ של בדידות – הנסיעה צפונה לסוסואה

(סוסואה היא עיר נופש ידועה בצפון הרפובליקה, על חוף האוקיינוס)

אולי זה לא שפוי לנסוע ככה, בלי לדעת כלום. אולי צריך להיות יותר נורמלית, להתכונן, ולתכנן ולהזמין מקום מראש. ואמא שלי היתה אומרת:  ככה כולם עושים – למה את צריכה להיות אחרת?
ניסיתי להזמין מקום אכסון, והתבלבלתי מן השפע. לא ידעתי מה לבחור, ובסופו של דבר החלטתי לנסוע בלי  לחשוב, בלי להזמין. כן – החלטתי –  לנסוע ולראות מה יהיה, את מי אפגוש ומה בדיוק ייתחשק לי כשאגיע.

כשעליתי על האוטובוס הגדול השל CARIBE BUS  הציצו אלי שלושה פרצופים חייכניים ועגולים של סבתות בנות גילי – אמריקאיות.
אחת מהן  היא פסיכולוגית אמריקאית שגרה כאן ברפובליקה כבר ששה חדשים, והיא דוברת ספרדית כמוני . יש לה בית ששכרה, ובעיקר שכנים. על השכנים היא מרבה לדבר.

אמריקה היא ארץ של בדידות – כך היא אומרת לי, עצובה מאד. אך כשהיא מספרת על השכנים שלה כאן, ב – SANTIAGO DE LOS CABALLEROS נוצצות עיניה: איך הם שומרים עלי, ודואגים לה, ושומרים לה על הבית כשהיא נוסעת, ומביעים לה מטעמים מן המטבח, ובאים לשבת סתם ככה ולשוחח…. לי זה מזכיר את הבתים הפתוחים של ימי הילדות שלי, בהרצליה…. אחרי שנפרדנו חשבתי על כך שיש לה בארצות הברית ילדים, בעל לשעבר, ומשפחה… והיא היתה כל כך לבד….
האוטובוס גדול וממוזג. המושבים נוחים מאד וכשמתפנים מושבים בשורה הקדמית כולנו עוברות קדימה, צופות בנוף המתחלף והחיים נראים יפים ומתוקים.

סוסואה – כמו גן עדן.

צי של רוכבי אופנוע ונהגי מוניות מצפה לנו בכניסה לעיירה סוסואה, והן, שלוש החברות שלי קצת הלומות מן הקריאות בספרדית, ומתלבטות בין מוניות ומיניבוס, והמזוודות שלהן כבדות….
אני לא מתלבטת – לי ברור: המוניות עולות כאן הון, באופן יחסי, ואני בוחרת לי את פראן,  נהג ה-"מוטו" (אופנוע) שיש לו מראה אמין ורציני ומהוגן.  תוך דקות אני והמטען שלי (ג'ינס ושתי חולצות טריקו", יש לי תיק  יד קל ותיק המצלמות והתרמיל שלי הקטן על הגב…. איזה כיף. הן השלוש – עמוסות במזוודות גדולות של SAMSONITE….)  על המוטו של פראן אנו דוהרים לעיירה, ואני מנפנפת לשלוש ניפנוף עליז, יודעת ששוב לא נתראה.
כמה תרצה עבור שלוש שעות? אני שואלת. הוא מתלבט ומתלבט… תגיד, אני אומרת לו. כמה שתגיד ככה זה יהיה, והוא אומר 500 פסו, שזה פחות מחמישים שקל. הוא שמח וגם אני שמחה, לי יש תחבורה לשלוש שעות.

אנחנו מתחילים את החיפוש  בישיבה נוחה ורגועה ושיחה קלה על החוף, מול הים, בבית קפה מקסים עם שמשיות ומיץ פירות ושני קפה קון לצ'ה ( קפה עם חלב). זמן איכות, אני לא ממהרת. הכל יהיה בסדר.

הצצנו בבתי מלון פה ושם – ולפתע הפתעה! דגל ישראל בכיכר קטנטונת, ושלט על הידידות בין העמים בחתימתה של… אילנה נוימן, ראש העיר!

לו הייתי קצת מתכוננת, כמו שצריך להתכונן למסע כזה…  הייתי מן הסתם יודעת שיש כאן קהילה יהודית ותיקה מאד (טרוחיליו, הדיקטטור , קיבל אי אלה מיליוני דולרים ופתח את השערים ליהודים פליטי שואה, כך למדתי אחר כך, וגם קודם היו כאן יהודים). אבל אני בורה וחפה מכל ידע, ושמחה כל כך על הגילוי.
רכבנו, פראן  ואני לבנין העיריה.
חשבתי, מה יכול להיות, אגיד לשלום לאילנה נוימן…. אולי היא תשמח.
היא הייתה עסוקה, ה-ALCALDESA (ראש העיר) , אבל בעלה, חתיך, חמוד, צחקן פגש אותי במסדרון. וכששאלתי לעצתו איפה כדאי לגור כאן  הוא סידר מיד, בשיחת טלפון אחת קצרה, מחיר מיוחד במקום מיוחד – TOPACIO AZUL: מקום מן החלומות, בשבילי, אני שמורגלת באכסניות של תרמילאים.
ככה זה קרה: קיבלתי חדר מהודר מאד,  והחלום שלי על חוף זהב, גלים, שקיעות ומיץ תפוזים עם רום קרם עור וגידים – התגשם במחיר נמוך מחדר באכסניית נער בישראל.

מהר גילית שבעיקר אני עייפה. עד שהגעתי ל-SOSUA  לא הרגשתי לאיזו רמה של תשישות הגעתי, נפשית גופנית. ימים אחדים נחתי, ולא עשיתי כלום.  פשוט קרסתי, אל תוך עצמי, אל הנוחות של ALL INCLUSIVE  שנפל עלי כהפתעה מוחלטת. שלשה ימים כלל לא יצאתי מן המלון, למעט צעידות קצרות על חוף הים של המפרץ  ושחיה. כל יום פעמיים, בבקר ובערב, בים וגם בבריכה.

ריקרדו דה חסוס ומשפחתו.

ביקרתי יבביתו של  RICARDO DE JESUS   הוא הטבח של המלון, וכמו רבים אחרים גם הוא הזמין אותי להכיר את ביתו, ואת חייו.
זו תופעה מוכרת לי, התקווה להרוויח מן הקשר הזה תמיכה כלכלית ואולי יותר. לדומיניקנוס רבים יש קרובים בקנדה, אמריקה, וכל מה שקשור בחוצלארץ מבטיח טובות. אבל זה לא  אכפת לי, לא אכפת גם לתרום משהו לכלכלת המשפחה.
יש לי רצון להשאיר חותם קטן משלי, לא רק לעבור וללכת הלאה כאילו לא הייתי כאן.
משפחתו שמחה מאד לביקורי, והיו לנו  שיחות מרתקות, על הגג, מול הים, בעולם רחוק מאד מאד מן המלון שבו אני שוהה. הכרתי את בנותיו ואת הוריה של אשתו, ומאוחר יותר הגיעה גם אשתו הביתה מיום של עבודה בנקיון בית ספר.  שוחחנו ארוכות, על החיים. אני רציתי לשמוע, וגם השמעתי משלי.

נדהמתי מעומקה של האמונה הדתית, ומן העצמה שהיא נותנת לאנשים האלה. אבי אשתו של ריקרדו הקדיש לי זמן רב ברצון. הוא הרצה בפני בהתלהבות רבה את השקפת עולמו, על הציווי לעשות טוב, ובעיקר על מה שהכי נותן לו כח לחיות, האמונה שהמשיח בוא יבוא. הוא יבוא! אומר הוא בקול רם, ומניף את ידו באויר. הוא יבוא!

 וגם לים ירדנו יחד, ושחיתי עם יוסלינה, אשתו של ריקרדו, וצילמתי את הילדים משחקים בחול… וערב אחד השתתפתי בתפילה, בכנסיה, ושרתי עם כולם, ושרתי סולו לבקשתם…. וגם היתה לי הזדמנות להיות נוצרית,  לזכות בגאולת הנשמה…אך זה סיפור אחר, לזמן אחר…

כשהגעתי היו לי תכניות מסע. האי גדול, ויש בו אתרי נופש ונופים ובעיקר חופים לרוב. PUNTA CANA, SAMANA   ועוד ועוד. אבל הפעם הקשבתי לעצמי וידעתי  – אני נשארת כאן. ב-SOSUA. הים יפה לי, והחוף והגלים, והדקלים, והשקיעות, וגם הנוף האנושי מרגיע ונעים.אני זקוקה למנוחה.  הפעם אני ממש מרגישה את זה בעצמות, של הרגליים בעיקר: אני זקוקה למנוחה, לשינוי גדול. לכן הפסקתי להתלבט מה לעשות כעת. החלטתי רק להיות, בזמן שנותר לי כאן, ולעסוק בענייני בלבד. פשוט להיות

מול הים – חשבתי על חיי, על החלומות, על כל ההחלטות החשובות, על כל העשייה, על הבניה, ועל האסונות. חשבתי מה יהיה…. ואז ידעתי שזה לא זמן להחלטות. אפשר לצוף. לתת קצת לחיים לקרות לי, בלי שום החלטת גדולות.

 נרדמתי . מבעד לעפעפי העצומים למחצה ראיתי קו האופק חד, כחול כהה,  מבדיל בין ים ומים לשמיים נקיים, כחולים כהים, עם עננים. תמיד מעונן כאן, וזה עושה את היום נעים ואת האוויר קריר. הים נקי מאד, שקוף לגמרי, כמו זכוכית זכה. המים לא חמים בכלל, כי זה אוקיינוס האטלנטי. החול לבן , והגלים רכים, אני הולכת על החוף….. כך בבוקר, כך בערב, בשקיעה. ראיתי את היופי ואמרתי לעצמי: עכשיו זה טוב.

עכשיו תנוחי. כך אמרתי לעצמי. רק תהיי. עכשיו את בחופשה, שלך, בקאריביים. עכשיו זה לא הזמן להחלטות גדולות.