מן הכאב – אל חופשה נהדרת (הרפובליקה הדומיניקנית – חלק ב':)

הערה אנתרופולוגית קצרה: –
״בארבעת החודשים שחייתי באקוודור, כשחיפשתי חדר להשכרה, פגשתי שוב ושוב אמהות שגידלו את ילדיהן לבדן. אבות הילדים היו גברים נשואים, שהחזיקו גם משפחה רשמית, מוכרת ומוצגת לעיני החברה. הנשים נשארו עם האחריות היומיומית לילדים; הגברים באו והלכו. שם למדתי את האמירה: ‘הנשים נשואות תמיד, והגברים רווקים לנצח’. מול הגברים שפגשתי על החוף  בסוסואה ברפובליקה הדומיניקנית -, הסיטואציה הגברית חזרה אליי.״

אני מנסה לא לעשות הכללות – רק מספרת על החוויה שלי

איך  אני – אלמנה מלפני לא הרבה ימים, ואני בקאריביים, בתוך חלום. מלון כחול, ים כחול ושקט. אני לבדי. עצובה. וכן, אני גם שמחה מאוד.

קמתי מוקדם, ובבוקר, במיטה עם המחשב, עסקתי בענייניי. כבר אכלתי ארוחת בוקר, ועוד מעט ארד לים, ללכת על החול וגם לשחות.

על החול קוראים לי הגברים ״Abuelita״

סבתאל׳ה בספרדית -ומציעים פלחי אננס, רום וכל מה שגבר יכול להציע לאישה…

מול החיזורים הראשונים הכרזתי: ״Yo soy una abuela״ -אני סבתא.

האם זה נעים לי? זה מצחיק וקצת מטריד. כך נראו לי הימים הראשונים על החוף: כמעט בכל הליכה היה מי שפנה אליי בהצעה כזו או אחרת.
אני יודעת היטב: תמיד יש מי שמתעניין באישה לבנה שהולכת לבד בבגד ים על החול ברפובליקה הדומיניקנית . אישה כזו היא סיכוי , והדומיניקנים לא מתייאשים. כל עוד היא כאן, יש סיכוי למשהו…

ומה אתי? איך אני בסיטואציה?

הגוף שלי עייף, וגם הנשמה. אני מרגישה זאת: הצטברות של שנים של נתינה, הזנחה של כל מה שהוא אני. השיא היה בשנות המחלה של עמירם האישפוזים, הטיפולים, המנהלות שלא נגמרות – ובעיקר החרדה. אי אפשר לתקן את הייאוש שאחרי, את העייפות הזו ברגע. לא ביום, גם לא בשבוע. אולי בשנה… אולי.

בינתיים אני רוצה רק  לצוף. רק להיות.

אני הולכת לאורך המפרץ, על החול הרך. זה טוב לקרסוליים. זה טוב לנשמה, אותו מפרץ כל בוקר. פשוט לרדת מן החדר אל החוף.

גם לאחר המקלחת נשארים בעורי גרגרי חול דקים. והשמש, גם היא נותנת בי אותות. עורי שזוף אחרי שנים של לובן. שרוף יותר נכון. פגוע.

במראה הגדולה שבחדר אני רואה סבתא אדומה: עיניים אדומות, עור צרוב. ובלבי אני חושבת: הגזמת, סבתא יפה. את כבר לא ילדה. הנערות הדקיקות, שחומות העור -זו לא את! את בת שישים ושתיים. תירגעי.

ושוב, למרות הכול, אחר הצהריים אני יורדת אל החוף לפגישה עם חוסה, איש שכיף לי לפטפט איתו. הוא מנהל האורחים החשובים מאד שבמלון שלי…. אנגלית רהוטה וחיוך וידע רב בתיירות וטיולים – כיף אתו.

זה מה שרציתי,
אבל לפתע יש לו רעיונות אחרים.
הוא לא מרפה, כדרך הגברים הלטיניים: תוך כדי שיחה, בדרך הכי טבעית – יש מגע קליל  על גב היד, על הכתף. מדי פעם הוא זורק מילים כמו ״Beso״ -נשיקה, ״Querida״ -יקירתי, ורמזים בלי סוף כמה יהיה לי טוב אם רק אסכים… כדאי לך – הוא אומר. אני איש העולם……. יהיה לך טוב אתי. אני שותקת, לא נעים לי – והוא ממשיך………

פתאום אני מלכת הלבבות… אם רק ארצה.

לא. אני לא רוצה. נחרצת ובעיקר מנומסת – הרי אראה אותו הערב שוב בחדר האוכלבמלון – 

אני הולכת בחיוך אל שפת המים.

——————

הכי אני אוהבת לצוף. בים וגם בבריכה.

בבריכה אני צפה על הבטן ומסתכלת בעיניים פקוחות, מבעד למסכת הצלילה, אל העומק: צל גדול שלי, אפל, בין זהרורי האור, בולט בתוך הריצודים העליזים.

אדוות המים מרצדות על הכחול שבקרקעית הבריכה. כשאני מניפה ידיים ושוחה, הזוהר מתפזר לכל הכיוונים כמו הילה של קדושים. גלים של אור קורנים ממני.

על הגב אני מרפה הכול: ידיים, רגליים וכתפיים, וצפה לי בתוך השקט הכחול, מים ושמיים, כאילו אין עולם. רק השלווה של בית המלון שאליו התגלגלתי. מי בכלל מבין איך זה קרה שאני, סבתא יפה, יושבת לי כאן מול הים שבוע ועושה רק כלום? מצחיק ומשגע. ונפלא.

בים, מול השמיים הכחולים, אני צפה בפישוט איברים, והים נושא אותי קלות למעלה ולמטה…

כשאני פוקחת שוב עיניים, כבר התרחקתי ואיני יודעת איפה, בין כל השמשיות, השארתי את שקית הניילון עם כפכפי הקרוקס הכתומים. הלכתי לאיבוד? 

איש אחד מכוון אותי בחזרה אל השקית, ובה המכנסיים, החולצה, הכרטיס המגנטי ובקבוק מים. זו רק אני שלא יודעת – חשבתי לי שאף אחד בכלל אינו יודע בדיוק היכן אני.

אבל כולם רואים אותי……

אז לא אני לבד לגמרי – אבל כולם רואים אותי, אשה לבנה בתוך הקהל הדומיניקני.

זה רק נדמה לי שאני לבד.

————–

בערב אני פונה לאיש גבוה שעומד בצד הרחוב. עיניו, שכבר לכדו אותי מקודם , אומרות לי הכול. הוא מתרגש, הוא מתלהב, הוא שמח. ״כל מה שתרצי, בייבי״, כך הוא אומר לי.

בייבי… ככה הוא קורא לי.

המלצריות והברמנים מכנים אותי כאן ״Mi amor״ -אהובתי, וכך גם חברים חדשים שהכרתי כאן. זו שפת המקום. כולם מדברים כאן כך. קוראים לי ״Mamá״ -אמא, ״Querida״ -יקירתי, ועוד ועוד.

אבל בייבי… זה חדש, מצחיק, נחמד וגם עושה לי טוב בלב. אני מודה ומתוודה.

הוא נוגע קלות באמת ידי, וידו השנייה כבר על כתפי. הוא גבוה, שרירי מאוד וחייכן, לבוש לבן ואדום. יש לו משקפיים נוצצים עם עדשות מראה, שיניים לבנות צחורות ובעיקר חיוך מ-ה-מ-ם.

האיש עוזב את בן שיחו ומצטרף אליי בלי הזמנה. ידו נוגעת במותניי, גופו האתלטי מתנועע בגמישות, וכולו מחמדים. הוא מנסה למכור לי צלילה עם בלוני אוויר דחוס. לא פחות.

״Yo soy una abuela״ -אני סבתא, אני מסבירה גם לו וצוחקת. גם האיש צוחק. ״מה פתאום? מה פתאום? לא, לא, לא! את לא סבתא, זה לא יכול להיות!״ הוא משיב, מתורגל מאוד, טופח על ברכו וצוחק.

״כאן את צעירה, יפה״, הוא אומר ומשכנע גם אותי. כמעט. ״אנחנו אוהבים כאן מאוד מאוד נשים כמוך. נסי אותי!״

כך הוא זורק ללא היסוס, בחיוך גדול, ועיניו מתרוצצות למעלה ולמטה, למעלה ולמטה. כן, שלושים שניות בערך -זה מה שלקח לו להציע לי… זה לא יפה לכתוב… כולו סביבי.

אני, תודה לאלוהים, צועדת לידו שלווה, לא מתבלבלת. שמחה בביטחון שיש לי, מחייכת. זה נעים, הרי אמרנו… והוא מתרוצץ סביבי.

״אולי ניפגש מחר, בייבי? אני אהיה כאן. את תבואי?״

 

4 תגובות

  1. איזה מקום מדהים ללכת בו לאיבוד, ואולי דווקא שם למצוא את עצמך מחדש. ❤️

    מאחלת לך שתדעי ליהנות מהרגעים היפים גם כשהחיים לא פשוטים, למצוא שמחה גם בתוך הקושי, ולזכור שתמיד יש אור, גם בימים מעוננים.

  2. יפה יקרה,
    קראתי בהנאה את שני הפרקים.
    כתיבה משובחת ומרגשת, ממש הרגשתי שאני איתך שם.
    שיהייה לך הכי טוב שבעולם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש בקבצי Cookies. למידע נוסף יש לעיין בתנאי השימוש.