מכל המקומות באירלנד אהבתי את מנזר KYLMORE , חבל CONNEMARA. קיילמור הוא מקום יפה , כל כך יפה… אגם כהה, אפל, קרעים של שמש בין העננים זורקים זהב על פני המים. על חופיו כתמי אדום פורח, והירוק עם אלף חילופים קלים מן הכהה אל הבהיר מאד שולט בכל.
לא אספר הכל – נשאיר מקום לחלומות – כי כאן הם התנפצו.
בת 45 היתה מרגרט במותה. הנרי בעלה, החזיר אותה בלב שבור הביתה, לקבור אותה בקיילמור, מחוז אהבתם, בכנסיה גותית קטנה ומקסימה אשר בנה לגופתה על שפת המים.
ואז עזב. הוא לא חזר יותר לשם, הלך לגורלו כי לא יכול היה לשאת שם את הזכרונות, את הכאב, בתוך היופי שאיבד את טעמו.
הנזירות הבנדיקטניות, נשים טובות לב ורבות חסד שבאו לכאן מבלגיה קנו את המקום אחרי המלחמה (WW2) ומשמרות שם את הבית, את הסיפור, ואת האהבה. שנים קיימו כאן פנימיה לחינוך בנות מכל קצוות הגלובוס.
את הנזירה נורין פגשתי בקיילמור לפני הרבה שנים – בהיותי מדריכת טיולים צעירה. מיד אהבתי את הצחוק שבעיניה, את ההומור ואת הסקרנות שלה לכל מה שהבאתי לה מן העולם שלי. זו חברות שמשתמרת עד היום – מעבר למרחק, לזמן ולתרבות שמפרידה בינינו.
נורין היא נזירה קתולית וחייה קודש להתמסרות: לאל. לקהילה. להדרכת התיירים ב – HOUSE של הנרי ומרגרט מיטשל. אשה ללא רכוש, ללא משאבים כספיים. כולה רוח ואהבה לחיים, לאנשים, ואלי.
בתוך הנזירות – היא גם היא אשה של חוש הומור ומסעות. ליוויתי אותה בביקורה בארץ – אני יהודיה, והיא נוצרית קתולית אדוקה. השיחה בינינו קולחת תמיד כמים זכים. בתוך גלימת הנזירה יש נשמה של ילד. אני אוהבת את נורין.
