במקדשים בורינדאוואן בהודו – האלמנות נושאות תפילה . שכרן – 20 רופי למשמרת של 4 שעות.
הן יושבות על הרצפה ומזמרות (באהאג'נים). פעמיים ביום. הולכות אל המקדש וחוזרות – ברגל.
—————————
אני , מעראבית ושכלתנית – אינני מתפללת. איני מאמינה כוחות שעשויים לתמוך ולעזור לי בקשיי חיי אם אתפלל ואעשה רק טוב.
אני כואבת ואוהבת את חיי , בהבנה שנגזר עלי לשאת הכל: הטוב, הרע. את כל מה שמיטי וגם את מה שמייסר.
התרגשת כשפגשתי את האלמנות של וורינדאואן. חוויתי את את התום שבתפילות שלהן ,
רציתי גם אני להתפלל אתן.
עדיף להתפלל. עדיף להאמין…
לעצום עיניים, להתחנן, , ולא להתבונן היישר אל לב הכאב . כמוני.
I don't pray, I don’t believe that beyond my comprehension there is a force that could sustain and help me in my hurdles if I pray, if I'll be good and do only good.
I ache and love my life as is. Intellectually understanding that I have to endure it all: the good and the bad; what makes me happy, what pains me; without control.
That is why my heart ached when I saw the women of Vrindavan, when I felt the naivety of their prayers. I was very excited.
Facing their praying, the love, warmth and redemption from solitude they felt, I wanted to pray with them. And in my heart I thought it is better to pray, to let the heart whisper a prayer for the better. It is better to shut one's eyes, to beg, to pray – not to look directly at the center of pain, of sorrow as I have done.
In Vrindavan's temples, the mothers from their own lives, pray twice a day, in shifts. Their pay – 20 rupees for a shift of 4 hours. They sit on the ground and sing (BHAJANS) twice daily. They walk to the Temple and back.
20 Rupees is the cost of mineral water's bottle for tourists
