אלמנות בהודו – מהדרה לשייכות

איך זה עלה בכלל בדעתי לצלם אלמנות בהודו?

יום אחד, בגליון* של NATIONAL GEOGRAPHIC , קראתי מאמר על אלמנות בהודו יוגוסלביה ובאפריקה. המידע היכה בי – ולפתע צלצל לי פעמון, ובא לי רעיון.

אני שחוויתי נישואים, גירושים, פרק ב' ואלמנות, וזוגיות טובה ומתמשכת – יודעת: אישה לבד, זה לא טוב. גם לנשים שנחשבות לחכמות וחזקות שמסתדרות תמיד – כמוני.

מיד שלחתי מייל קצר לעמותת MAITRI בדלהי שבהודו, מייל שבו הצגתי את עצמי. I AM AN ISRAELI PHOTOGRAPHER כך כתבתי בפעם הראשונה בחיי המקצועיים – והצעתי את עצמי כצלמת אמיתית…..

שלוש שעות מאוחר יותר הגיעה מייל לבבי ובו ההזמנה: בואי! שבועיים אחר כך ישבתי במטוס ! להודו. דלהי. ומשם ל VRINDAVAN – עיר האלמנות.

בראשית המסע, בעיר הגדולה DELHI , פגשתי את מייסדת העמותה MITRI , הגברת WINNIE SINGH : אשה יפה חמה וחכמה שמעניקה בית ותקווה למאות נשים: אלמנות מבוגרות וצעירות שהפכו ל"מיותרות" לאחר מות אביהן או בעלן.
העמותה נותנת להן בית במובן השלם ביותר: מיטה, מזון, בריאות, תרבות וטיולים – ובעיקר בטחון קיומי, תחושת שייכות ומטרה לקום לשמה בבקר. חיים שלמים.

אז עדיין לא ידעתי כיצד המפגש הזה ישנה את דרכי כצלמת ואת חיי כאישה.

היעד הראשון והראשי שלי היה ורינדאוון Vrindavan עיר האלמנות: העיר המקודשת לאל קרישנה ובת זוג ראדהה, המוכרת גם כ"עיר האלמנות".

כשהבעל מת הן הופכות למיותרות- האם זה ייתכן? כן. זה אמיתי.

בחלקים של הודו מות הבעל הופך את חייה של אשתו לקשים מנשוא. האשה נהיית מיותרת לילדיה ולמשפחת הבעל. נשים מאבדות את ביתן, את רכושן ואת מעמדן במשפחה. לעיתים הן סובלות השפלה והתעללות לאורך זמן, ואז בורחות. מגורשות. או ננטשות באופן אכזרי.

רבות מן הנשים הצעירות מאבדות את הילדים הצעירים שלהן – הם עוברים לרשות משפחת הבעל . הן מאבדות את עולמן.

אבל – מהן לא מוותרות – נשים יוצאות לדרך חדשה, שסללו עבורן אלמנות דורות רבים לפניהן.
הן מגיעות לערים הקדושות VARANASI ו – VRINDAVAN לחפש מחסה, מזון, משמעות חדשה לחייהן, ושייכות. חלקן חיות בבתי מחסה, אחרות בקבוצות קטנות או לבדן.

המנהג של אלמנות הינדיות לעזוב או להיות מגורשות על ידי משפחותיהן ולנדוד לערים הקדושות ורינדאוואן (Vrindavan) וורנאסי (Varanasi) ידוע ומתועד מאז המאה ה-16

מאז ועד ימינו, ערים אלו (ובמיוחד ורינדאוואן, המכונה "עיר האלמנות") משמשות כמקלט עבור אלפי נשים הלובשות סארי לבן, החיות יחד באשראמים (קומונות דתיות), ומתקיימות מקיבוץ נדבות ומשירי הלל (בהאג'אנים) במקדשים.

שתי ערים ושני בתי מחסה

פגשתי אלמנות בשתי ערים קדושות: בוורינדאוון ובוורנאסי.

בוורינדאוון חייתי לצדן בבית של עמותת MAITRI שנוסדה בידי WINNIE SINGH. אכלתי איתן, שתיתי איתן, ישבתי לצד מיטותיהן והקשבתי לסיפוריהן. לא הייתה לנו שפה משותפת, אבל נוצר בינינו קשר שלא נזקק למילים רבות. *

בוורנאסי פגשתי נשים אשר חיות בבית מחסה ממשלתי המסגרת שונה, אך הכאב, הבדידות והצורך בשייכות היו מוכרים..

תחילה היה כאב

בראשית המפגשים שוחחנו. הן סיפרו לי מה קרה להן -. היה שם בכי מר. היה כאב ןצלקות עמוקות של דחייה, השפלה ואובדן.

הקשבתי להן, והחלטתי: אני אצלם את היופי! ולא את הכאב. אצלם אותן כנשים מתמודדות עם חייהן ומצליחות למצוא שמחה, אמונה וחברות – למרות הכול. הנשים שאני ראיתי הן יפות ואמיצות,

חברותי החדשות אהבו להצטלם. עמדתי מולן עם המצלמה וניסיתי לראות כל אחת מהן כפי שהיא: את המבט המיוחד ואת החיוך וגם את העצב.

הצילום לא מחק את סיפור חייהן. הוא גם לא נועד לייפות את המציאות. ביקשתי להוסיף ללחייהן מבט שמכיר בהן כנשים שאהבתי להיות בחברתן.

בהמשך – לכל אחת הדפסתי ומסגרתי תמונת דיוקן פרטית משלה. רציתי שתוכלנה להביט בעצמן כפי שאני ראיתי אותן: נשים שראויות לאהבה.

זו הייתה המתנה שלי להן. וככל שהעמיק הקשר בינינו, הבנתי שגם אני מקבלת מתנה. כי לתת זה לקבל.

הנשים מתפללות לישועה

בסדר היום של האמהות יש מקום נרחב לחיי הרוח, לאמונה לתקווה ולאהבה: הן במקדשים של העיר הן יושבות על הרצפה בקבוצות, שעות אחדות מדי יום ושרות בהאג׳נים (מזמורי תפילה ) הינדיים. פעמיים ביום הן הולכות ברגל למקדש – וחזרה. דרך ארוכה. שכרן זעום – עשרים רופי עבור משמרת תפילה בת ארבע שעות – כמו מחיר של בקבוק מים מינרליים לתייר.

רבות מספור הן האלמנות אשר חיות בעיר באופן עצמאי – פגשתי גם אותן. הן מכלכלות את עצמן בדוחק. היחד שלהן בחיים משותפים, והשירה נבמקדשים, נותנים להן משען וסביבה תומכת.

ואני? איך הרגשתי שם אני? אני איני מתפללת. איני מאמינה שכוח עליון יישא את כאבי ממני – אם אתפלל. אני כואבת ואוהבת את חיי כפי שהם. אני יודעת שעליי לשאת את הטוב ואת הרע, את מה שמשמח אותי ואת מה שמייסר אותי.

אבל – כשעמדתי מול הנשים המתפללות, התרגשתי. ראיתי את התום שבתפילתן ואת האהבה, החום וההקלה מן הבדידות שמצאו בשירה המשותפת.

רציתי להתפלל איתן.

חשבתי בלבי – אולי אתפלל גם אני…. טוב לתת ללב ללחוש תפילה. אולי אעצום את עיני ולא אתעקש להתבונן היישר אל לב הכאב.

פרחים לאמהות

בראשית דרכי בפרוייקט הזה הבטחתי ל WINNI SINGH : בצילום שלי אני לא רק לוקחת. אני גם נותנת. נכנסתי לחייהן ברשות ומתוך רצון לתת, ולא רק לקחת צילומים טובים לצרכים המקצועיים שלי.

באחד הימים יצאתי אל השוק הסמוך למקדש הגדול שבעיר וחזרתי עם שפע של פרחים: פרחי לוטוס, זרי מריגולד צהובים ופרחי יסמין.

כשחזרנו – ליד המקדשון של האלה ראדהה שבמרכז הבית – ברכו הנשים את הפרחים בתפילה נרגשת .

כל אשה הניחה פרחים גם במקדש הקטן הפרטי שלה שלצד מיטתה.

התכנסנו לסיום: ישבנו יחד, מוקפות פרחים וחיוכים. היתה שירה, והצטלמנו. האמהות שמחו מאד להצטלם, היתה שירה ונגינה וכך – עם צילומים ריקוד ושפע יופי היינו יחד.

התובנות שלי – מהדרה לשייכות

יצאתי להודו כדי לצלם אלמנות. נפרדתי מנשים שהכרתי כ„האמהות”.

למדתי שהצילום יכול לתעד כאב, אבל הוא יכול גם להעניק מבט אחר. הוא יכול לראות אדם לא רק דרך מה שנלקח ממנו, אלא גם דרך מה שנותר בו: יופי, אמונה, אומץ, הומור ותשוקה לחיים.

חשבתי שאני נוסעת כדי קבל – וצאתי דרך גם לתת: לצלם תמונות משמעותיות, להביא תשומת לב לסיפורן ולהעניק להן דבר־מה מעצמי.

בעבודה הזו פתחתי גם אני פרק חדש בחיי: צלמת. צלמת שעובדת על נושאים גדולים – תמיד קשורים לאנשים.

——————————–

* שכרתי שרות של מדריך טיולים מקומי שתירגם וגם הסיע אותי על האופנוע שלו לכל פינה בעיר.

למתענינים בנושא:

המנהג של אלמנות הינדיות לעזוב או להיות מגורשות על ידי משפחותיהן ולנדוד לערים הקדושות ורינדאוואן (Vrindavan) וורנאסי (Varanasi) ידוע ומתועד מאז המאה ה-16. [1, 2]

ההיסטוריה של התופעה קשורה באופן הדוק לשני גורמים מרכזיים:

תנועת הבהקטי וצ'איטניה מהאפרבהו: בתחילת המאה ה-16, הקדוש והרפורמטור החברתי הבנגלי צ'איטניה מהאפרבהו (Chaitanya Mahaprabhu) החיה את פולחן האל קרישנה והפך את ורינדאוואן למרכז רוחני מרכזי. הוא החל להביא איתו קבוצות של נשים שהתאלמנו – בעיקר מאזור מערב בנגל – כדי להציל אותן מטקס ה"סאטי" (הטקס שבו אלמנות אולצו לשרוף את עצמן בחיים על מדורת הלוויה של בעליהן). הוא הציע להן אלטרנטיבה דתית וקהילתית של התמסרות לאל (Vaishnavism). [1, 2, 3]

נידוי חברתי ומניעים כלכליים: בהינדואיזם המסורתי, אלמנות נחשבו (ובחלק מהאזורים השמרניים נחשבות עד היום) לסימן למזל רע. כדי למנוע מהן לתבוע את ירושת הבעל או להוות נטל כלכלי, משפחות רבות נישלו וגירשו אותן. [1, 2, 3]

מאז ועד ימינו, ערים אלו (ובמיוחד ורינדאוואן, המכונה "עיר האלמנות") משמשות כמקלט עבור אלפי נשים הלובשות סארי לבן, החיות יחד באשראמים (קומונות דתיות), ומתקיימות מקיבוץ נדבות ומשירי הלל (בהאג'אנים) במקדשים. [1, 2, 3]

באופן היסטורי ומסורתי, ההינדואיזם האורתודוקסי התייחס לאלמנות כאל סימן למזל רע (Amangali). תפיסה זו הובילה להטלת מגבלות חברתיות קשות ביותר עליהן: נאסר עליהן להשתתף בטקסי חתונה, חגים ואירועים משפחתיים מחשש שיביאו עימן אנרגיה שלילית, והן נדרשו לחיות חיי סגפנות קיצוניים שכללו לבישת בגדי לבן, גילוח הראש, ואיסור מוחלט על גילויי שמחה כמו שירה, ריקוד או ענידת תכשיטים.

כיום, המציאות בהודו מורכבת ומפוצלת. בערים הגדולות ובקרב משפחות משכילות ומודרניות, מנהגים מפלים אלו נעלמו כמעט לחלוטין, והאלמנות לוקחות חלק מלא ושוויוני בחיי הקהילה והמשפחה. מנגד, באזורים כפריים ושמרניים, הטאבו והנידוי החברתי עדיין קיימים ומשפיעים על חייהן של נשים רבות.

לצד זאת, מתחוללת מהפכה חברתית בהובלת ארגוני זכויות אדם ועמותות (כמו עמותת Maitri). עדות בולטת לכך ניתן לראות בעיר האלמנות, ורינדאוון (Vrindavan), שבה האלמנות שוברות את הטאבו המסורתי באופן פומבי; הן חוגגות יחד, שרות, ורוקדות באירועים המוניים כמו חג הצבעים ("הולי"), ובכך הופכות את העיר לסמל עולמי של שחרור, שיקום ותקווה עבור נשים שהודרו מהחברה.