התמונה באלפים האוסטריים: נקודת סיום המסע שלי -על נתיב דרכם של הורי מן האימה אל החופים של איטליה וצרפת ואניות המעפילים
———–
בגיל שישים ושבע העמסתי תרמיל על שכמי, ארזתי ג׳ינס ושתי חולצות טריקו ויצאתי לבדי למסע גדול אל מחוזות חייהם של דבורה ספיבק ויחזקאל זייגר, אמי ואבי .
בצעירותם נפלו עליהם השמיים .
הם איבדו את משפחותיהם ואת בתיהם ונשאו עמם את החרדה ואת ייסורי המצפון על אלה שהשאירו מאחור. הורי כמעט שלא דיברו. בארץ הקימו משפחה צעירה וחיו – כאילו כאן הכול בסדר.
אני – סקרנית וחסרת מנוח. ידעתי- זה יהיה מסע – אל מה שלא חקרתי מעולם.
שנים רבות ידעתי – ולא רציתי לדעת. השואה הייתה שם, בפינה, ואני הייתי עסוקה בחיי. היה לי טוב והיה לי רע. היה קשה והיה נפלא, כמו בחיים .
לקראת גיל שישים ושבע הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא. הגיע הזמן של הורי ושל הסיפור שלהם.
לא יצאתי לחפש רכוש או כתובת, וגם לא קברים. לבני משפחתי אין קברים שאוכל לעמוד לידם. לא רציתי לחפור בארכיונים ולנסות להשלים כל פרט. רציתי להיות שם. לנשום את האוויר שהם נשמו, לראות את המקומות שבהם חיו, ובעיקר להרגיש.
הוריי העניקו לי ביטחון, אהבה וחום, וגם את הפחד. הם חיכו תמיד לרע מכול. המוות, הנטישה והבדידות לא היו בעיניהם אפשרות רחוקה אלא מציאות שכבר הכירו. גם כשלא דיברו על כך – הפחד היה בבית.
אני בחרתי להיסחף אל יופיו של העולם. אני מצלמת וכותבת, אוספת רגעים של חסד ואנשים טובים באמצע הדרך. אבל – במקום עמוק בתוכי ידעתי שהרע קיים. לפעמים הוא נדמה לי כמי שמחכה מאחורי עיקול הדרך. הפחד של הוריי חלחל אל חיי, ואני למדתי לחיות לצדו… בלי לתת לו מקום. עד שיצאתי לדרך.
בשנת 2017 יצאתי מכפר תבור אל אמא / מינסק בבלארוס ומשם אל אבא / דובנו בפולין לשעבר – ומשם אל הרי האלפים, בעקבות הדרך הארוכה שעשו הוריי מאירופה אל הארץ. לא ניסיתי לשחזר מסלול מדויק. ביקשתי להתקרב אל הדרך שלהם ואל המקום שבו נולד הפחד..
מינסק בעקבות אמי
אמי הייתה ילדה ונערה במינסק. כשהייתה בת חמש עשרה הבינה שצריך לברוח. אביה, סבי, פחד וסירב לעזוב הכול. הוא קיווה שכאשר הגרמנים יגיעו הם יחזירו לו את המפעל הקטן שהשלטון הקומוניסטי החרים. זו הייתה טעות נוראה..
במשפחה פרץ ריב גדוש פחד ואימה. אמי ואחותה הצעירה ברחו מן הבית וניצלו. הוריהן, אחיהן וקרובי משפחתן נשארו ונרצחו. אמי נשאה כל חייה את הידיעה שעזבה אותם כדי להציל את עצמה. היא מעולם לא השתחררה מן הכאב, מן החרטה ומן הזעם. ומן האשמה.
אותנו גידלה כאילו כאן הכול בסדר. אמי הפכה את החיים לחגיגה של בית, משפחה, ומוזיקה, תיאטרון ואהבה. שנים אחר כך גם אני בחרתי באותה דרך: להפוך דף, לבנות חיים ולהעמיד פנים שהאימה שייכת לעבר.
במינסק מצאתי עיר יפה, רחבת שדרות ותוססת. בלילה היא הייתה צעירה ומוארת, ומסעדות לרוב בה – כמובן.
אכלתי בורשט עם כף שמנת קרה במרכז הצלחת, כמו שאמי הייתה מגישה. וגם אכלתי דג מלוח עם הרבה בצל ותפוחי אדמה מבושלים והטעמים החזירו אותי אל המטבח שלה, אל הבית שבנתה בארץ לאחר שאיבדה את בית ילדותה.
בתמונה: ורשט (חמיצת סלק) קר עם כף שמנת – כמו שאמי היתה מכינה לי.
ואז – הגעתי אל אתרי ההרג. בבור ההריגה יאמה עמדתי לבדי, מוקפת עצים, במקום שבו נרצחו אלפי יהודים. לא ידעתי את נפשי מפחד ומצער. הרגשתי באוויר את נוכחותם של סבי וסבתי, דודיי ודודותיי, כל בני המשפחה מצד אמי שלא זכיתי להכיר.
בתמונה: מינסק של אמא – יאמה, בור הרצח. אני באנדרטה באתר ההשמדה של יהודים במינסק.
אל מאלי טרוסטינץ הובאו יהודים ממינסק ומרחבי אירופה. הם נרצחו בירי או נחנקו במשאיות גז, ומשפחות עירומות הובלו אל הבורות. עמדתי מול אבני המצבה ועליהן אותיות עבריות. העבר חדל להיות סיפור ששמעתי. הוא נעשה מקום ממשי מתחת לרגליי.
אמי התגלגלה על פני היבשת. איני יודעת היכן ומה עבר עליה בין הפרידה מהבית במינסק ובין חופי צרפת – על ספינת המעפילים. היא לא סיפרה, ואני לא שאלתי. ביולי 1947 עלתה עלתה על האניה "אקסודוס" עם אלפי ניצולי שואה שחלמו כמוהו רק ואך ורק דבר אחד – לחיות לארץ ישראל.
הבריטים שלחו אותם באכזריות רבה בחזרה לאירופה לאחר מאבק קשה של חיילים ונשק מול פליטים מזי רעב וחלשים..
לפעמים אני עוצמת את עיניי ומנסה לראות אותה: אמא שלי – אישה צעירה בשנות הנעורים והפריחה שלה, נודדת בתוך יבשת הרוסה. שמונה שנים עברו מן הבריחה מבית הוריה עד שפגשה את אבי בתחנת האוטובוס בגבעת השלושה. אחר כך החתונה, הבית והלידה שלי ושל אחי. אמי יצרה חיים החדשים, ואת המתים נשאה עמה.
דובנו בעקבות אבי
התושבים נראו לי רגילים.
ילדים שיחקו בגן. אנשים קנו מזון בסופרמרקט ועמדו ליד הכספומט. הכנסייה הייתה יפה. לא היה ברחוב שום סימן לרוע, וגם לא אשמה על פני הצעירות שעברו לידי.
שאלתי את עצמי איך אפשר לחיות בעיר שדבר כזה קרה בה. אחר כך הבנתי שהשאלה מופנית גם אליי. גם אני חיה במקום שבו אסונות התרחשו ומתרחשים, ובכל זאת הולכת למכולת, פוגשת אנשים וממשיכה בחיי.
בדובנו נדמה היה לי שהזמן עמד מלכת. לפני המלחמה חיו בעיר כשנים עשרה אלף יהודים מתוך כשמונה-עשרה אלף תושבים, והתקיימה בה תרבות יהודית עשירה. מכל זה לא נותר דבר – רק בנין ענק חרב. בית הכנסת.
מצאתי אותו במקרה,בזכות ביקור בבר של וודקה ועשן סיגריות, בית מרזח אמיתי: עמדתי בחוץ בכניסה לאולם מלא גברים ושאלתי את עצמי האם להיכנס. התביישתי ופחדתי. ואז שאלתי את עצמי: מה בדיוק את מחפשת כאן? את הידוע והמוכר? למה באת ממרחקים אם אינך מוכנה להיכנס אל מקום שאינך מכירה? ונכנסתי.
מאות המבטים – מיד כולם עלי! זרה… אישה צעירה – אנה – קמה והושיטה לי יד. פשוט. היא הייתה האשה היחידה בבר, אישה , יפה וקצת שתויה. הזמנתי מים ודג מלוח מיובש והתיישבתי.
השיחה הערנית התנהלה בשמונה מילים באנגלית שאנה ידעה, מעט יידיש ורוסית שידעתי אני, בידיים, בצחוק ובעזרת עט ומפיות נייר ושירבוטים. תוך זמן קצר הם ידעו בת כמה אני, כמה ילדים יש לי ומה אני מחפשת בדובנו. כתבתי את שנות המלחמה ואמרתי: יהודים, ישראל, היטלר. הם הבינו הכל.
שאלתי אם יש בעיר סינגוגה, בית כנסת. אנה לא ידעה, אבל הגברים מן השולחן הסמוך, שהקשיבו לשיחה בסקרנות, ידעו. אחד מהם קם, אחז בזרועי בפשטות ויצא איתי החוצה. במרחק קצר מהבר עמד בניין עצום , חרב וגבוה ושונה מכל מה שמסביבו. . בית הכנסת הגדול של דובנו,
הקפתי וצילמתי אותו מכל עבר. שם לא הייתי חוקרת. רק הרגשתי. עמדתי לבדי בשעת לילה מול הבניין וחשבתי על העיר שבה התרחש טבח נורא ועל בני משפחתי שאבדו בעיר הזאת .
בתמונה – דובנו של סבא ואבא שלי – בית הכנסת הענק העתיק והחרב.
פתאום – סבא שלי קרא לי מן המבנה הנטוש" על קירות בית הכנסת ראיתי מרזבי מתכת ומשטחים מתכתיים גדולים – ומיד חשבתי על סבי, הרש, שהיה מסגר אומן והתמחה בהתקנת גגות ומרזבים. לא ידעתי אם ידיו נגעו דווקא במרזבים האלה. כך, לרגע, נמצא לי סימן קטן ואישי בתוך הבניין הגדול. המתכת חיברה אותי אליו. אל סבי, אביו של אבא שלי. סבא שלא היה לי מעולם..
אבי ניצל מפני שגויס בעל כורחו לצבא הסובייטי ונשלח הרחק לעומק רוסיה, ואחר כך לסיביר לעבודות כפייה. הוא סיפר לי פעמים רבות כיצד אביו ניסה להציל אותו מן הגיוס. סבי השיג אישור רפואי שקבע שבנו אינו כשיר לשירות. הקצין הסובייטי קרע את האישור לגזרים, ואבי נלקח לצבא.
מה שנראה באותו רגע כאסון הציל את חייו. כשהגרמנים הגיעו לדובנו הוא לא היה שם. משפחתו נשארה בעיר ונרצחה.
בסיום המלחמה ניסה אבי לחזור לבית שכבר לא היה שלו. משם המשיך מערבה. כמו בסיפורה של אמי, גם בסיפורו נשארו חללים גדולים של שתיקה.
דרך ההרים
התחנה האחרונה במסע שלי הייתה בהרי האלפים באוסטריה. יצאתי אל הטבע בידיעה שאני הולכת עקב בצד אגודל בעקבות פליטים יהודים שחצו את ההרים בלילות בדרכם לאיטליה. משפחות הלכו בקור, בגשם ובבוץ, בעזרת מקומיים שסיכנו את עצמם כדי לסייע .
השביל טיפס מן העמק הירוק, בין נחלים שוצפים, אל ההרים ואל המעברים הגבוהים. הלכתי בו שעות אחדות, , לאט ולפי יכולתי. כשעייפתי חיכתה בתוך זרם המים היורד מן ההר קופסת מתכת ובה בקבוקי בירה מקומית קרים. המחיר היה שלושה אירו, והתשלום בקופת אמון. חנות קטנה בטבע……
תמונה: לאורך מסלול הבריחה באוסטריה הוצבו פירמידות : תחנות מידע וזיכרון למסע הבריחה
עמדתי שם לבדי בתוך השקט, שתיתי בירה קרה בלב ההרים. מעבר לרכס הייתה איטליה. אולי גם הוריי השניים עברו במקום הזה.
בחופי אירופה חיכו להם אוניות המעפילים. בחופי הארץ חיכו הבריטים, ואיתם המכות, המעצר והגירוש לקפריסין (אבי) ולגרמניה (אמי)
ובסוף הדרך – ארץ ישראל. הבית. תמונת הניצחון – הורי הצעירים אחי ואנוכי. 1954
מחיר החיים בארץ
הוריי הגיעו לכאן לאחר שאיבדו את משפחותיהם ואת עולמם. הם חשבו כמו כולנו שהאימה נותרה שם, באירופה, אבל האימה לא נשארה שם.
בתי יעל נהרגה בפיגוע חבלני כשהייתה קצינה צעירה בצה"ל. .
מאז מותה של יעל בתי הצעירה – המילים בית, ארץ וביטחון אינן פשוטות בעיניי
המחיר ששילמתי גבוה מדי.
יעל. יעל. בתי הצעירה. 1981 – 2003
סוף דבר:
השתיקה של הוריי כבר איננה חלל ריק
יצאתי למסע כדי לגעת בחיי הוריי. לא חיפשתי ולא מצאתי את הבית ולא את הקברים. מצאתי טעמים מן המטבח של אמי, מרזבי מתכת שהזכירו לי את סבי, בית כנסת, בורות הריגה, נהרות, הרים ושביל שבו הלכו הפליטים אל העתיד ואל חלום גדול – חלום על ארץ ישראל.
הייתי שם.
השתיקה של הוריי כבר איננה חלל ריק. יש לה ערים ונופים. יש לה ריחות וטעמים. יש לה דרך. במסע הזה נתתי לסיפורם של הורי – מקום בתוך הסיפור שלי.
לצד הכאב והרוע יש בחיינו כאן גם טוב רב, אהבה והישגים נפלאים. אולי זו הירושה העמוקה ביותר שקיבלתי מהוריי: הידיעה שאפשר לשאת את האובדן, ובכל זאת לבחור שוב ושוב בחיים.