הצער הוא בכל, יעל.
בהעדרך.
בחלומות בלילה, שאת כאן. ועוד מעט תבואי,
ותהיי לי שוב, בתי.
הצער הוא בכל.
בשכחה שמאכלת את זכרך, את היותך.
לאט.
זכרך הולך ונעלם, ושום דבר שאעשה לא ישנה
זאת.
לא עוד צמיחה והתחדשות של החיים, של מה
שאת היית.
נותר רק פצע מדמם, איבר קטוע.
הצער הוא בכל.
הצער
בקנאה באימהות שילדיהן כולם חיים.
מראה של אם ובת מטריף את דעתי, כי גם אני
רוצה, אותך, את ילדתי שלי – אתי.
הצער הוא בזיכרון של הדקות האחרונות.
סיפרו לי איך: האש, הרעם, איך נפלת פקוחת
עיניים.
לא הייתי שם לשמור עליך.
בכל מגע עם המציאות עולה הצער.
בחדשות.
במלחמה האחרונה.
בדיווחים מן השטחים.
בקורותיו של הסכסוך.
בכותרות העיתונים.
מכל הכיוונים הוא בא, חותך לי בבשרי.
והשמחה בכל.
באליה שזה עתה נולדה.
ושמה הוא ההיפוך של שמך, יעלי.
וזה מבליט יותר את העדרך, יעל, את חסרונך,
את התחושה של אילו, אילו לא היית שם באותו הרגע.
ובי ישנה שמחה, יעל, בהעדרך אני שמחה
ולפעמים צוחקת,
אני נותרתי בחיים האלה, בלעדייך,
אישה שמתבגרת אט,
אל הזיקנה,
אישה שמחה במה שיש, יעל,
חולמת חלומות,
חווה את הכאב
ובעיקר מתגעגעת: לספר לך איך היה,
היכן הייתי,
מה חוויתי,
מה היה לי טוב
וכמה אושר יש כאן,
אושר שאת לא תזכי לו לעולם.
וכך הזמן חולף ומתכלה.
ויש בו צער ושמחה.
ואת כבר לא יודעת, לא שומעת,
ואין מנוס מלהיות כאן בלעדיך,
לבדי.