כשחיפשתי אהבה – ומצאתי את עצמי

כשחיפשתי אהבה – ומצאתי את עצמי

יפה כפיר – סימון

—————————————————————-

חופשה לא צפויה בצפון איטליה, בחורף קר ונהדר

ראש השנה האזרחית, 2015

לא  מצאתי במילאנו את האהבה שחיפשתי.   מצאתי מחדש את עצמי  –  האישה שיודעת לצאת מן החדר, ולבחור את הדרך שלה.

איני גאה בפרק הזה בחיי – אך גם אינני מתביישת בו. זה קרה מתוך מתוך געגועים, ולא מתוך  מחשבה והגיון. אבל – זה עבר, וסלחתי לעצמי, וצחקתי הרבה, וגם טיילתי ועשיתי כל מה שרציתי והכל קרה, לטוב.

וכך היה הדבר:

יצאתי מחדרו של אדריאן במלון ברונלסקי, קרוב מאוד לדואומו של מילאנו, וירדתי לקבלה. שכרתי לעצמי חדר משלי, חזרתי לקחת את התיק ואת התרמיל – ויצאתי מן המלון החוצה. החוצה.

ראשית שכרתי מכונית קטנה לימים שיבואו. בקופת הכרטיסים של לה סקאלה קניתי לעצמי כרטיס אחד להצגת בלט באותו ערב.

עד תחילת ההצגה טיילתי לאיטי ליד הדואומו, מן היפים שבבנייני העולם. אכלתי ערמונים חמים וסלט גדול, והרהרתי בהחלטות שלי, באושר, בכמיהת הלב, בשלווה שירדה עליי – ובעיקר באהבה.

לפני הכול

"הצחוק שלך ממיס אותי", כתבתי לו באתר ההיכרויות. היה לו צחוק גדול, חיוך ענק ופנים שמחות. שוחחנו וצחקנו. לפי כתובת הדואר האלקטרוני שלי הוא איתר בכוחות עצמו את האתר שלי, התרגש והתפעל מאוד, ראיתי בזאת סימן טוב.

כשנפגשנו אמר שהבחין מיד באיכות הלא רגילה שלי. הוא הבין שאיתי אפשר הרבה: לחוות, ליהנות ולאהוב. "את שונה מרוב הנשים. איתך אפשר לחיות."

בפגישה הראשונה הוא דיבר את עצמו לדעת. סיפר בפרוטרוט את קורות חייו המורכבים: ארבע מערכות יחסים ארוכות, נישואים ושלושה ילדים; אישה ראשונה שהידרדרה לאלכוהול; אישה שנייה ובת שאינו נפגש אתה; אישה שלישית שעליה כמעט לא דיבר; ורחל, שרצתה להיות זמרת והוא היה, לדבריו, "מגשים החלומות" שלה. עד שגם זה נגמר.

ראיתי את המצוקה שלו. ריחמתי עליו.

הוא סיפר על המשברים, על הקושי לחיות לבד ועל הנתינה הלא מבוקרת. זה הזכיר לי את עצמי: לתת כדי להרגיש שאתה קיים. שיש לך ערך.

כשאחרונת הנשים עזבה -הוא נפל לדיכאון ופנה לפסיכיאטר, שסבר כי הוא במשבר ונתן לו כדורים. אדריאן השליך אותם לפח, מצא עבודה בירושלים כקצין ביטחון, שכר יחידת דיור בהר אדר והתחיל מחדש. בקרוב הוא טס למילנו………..

מצאתי בו קווים דומים לחיי, כך היה נדמה לי: הישרדות, היכולת להמשיך קדימה. חיבקתי אותו בדמיוני וחלמתי על המשך משותף, על עבודה, מסעות ואהבה.

אדריאן דיבר גם על הכמיהה שלו לתור את העולם.

קסם לי המראה הגברי, הכמעט קשוח שלו: שיער אפור וצפוף, כפות ידיים גדולות וחמות, גוף חזק. נמשכתי אליו. כשישבתי והקשבתי חשבתי איך זה יהיה טוב לטבוע בחיבוק הגדול שלו.

שמתי לב שהוא דיבר ולא הסתכל עליי. שאלתי שאלות קצרות והוא סיפר וסיפר. כשניסיתי לומר משהו על עצמי, הוא לא שמע. חשבתי בשקט: ארבע מערכות יחסים הסתיימו בחייו, ובכולן הוא מספר את סיפורו של הנפגע. אבל  – מייד הזהרתי את עצמי שלא לשפוט. אסור לשפוט….    חכי, אמרתי לעצמי. את עדיין לא יודעת דבר.

אדריאן סיפר כמה חשובים לו בית ומשפחה וכמה הוא כמה לזוגיות. מקום להניח בו את הראש, כך חזר ואמר. ולא שאל הרבה עלי. שתקתי.

ואז שאלתי: למה בעצם מילאנו?

"סתם", ענה בנונשלנטיות. לרגע חשדתי שאינו אומר אמת, אך לא פיניתי די מקום למחשבה הזאת. הוא אוהב להיות בערים גדולות בראש השנה האזרחית, הסביר; להיטמע בהמון, לראות את האורות ולשמוע את המוזיקה.

"לבד?" שאלתי.

"בטח. למה לא?"

רק למחרת הזכיר את האיטלקייה ממילאנו. הם הכירו באתר היכרויות, התכתבו ושוחחו בסקייפ. היא הציעה לו לבוא והוא קנה כרטיס, ואז חסמה אותו. כשנשאר לבדו עם כרטיס טיסה, הופעתי אני -שמחה,  אוהבת לטייל, והוא הזמין אותי להצטרף. "יהיה לנו זמן להיות באמת ביחד", אמר.

ישבנו ליד האש בלובי של מלון אמריקן קולוני בירושלים. הוא מצא חן בעיניי. כשנפרדנו רציתי לדעת מתי ניפגש שוב. "כשאחזור ממילאנו", השיב, אף שנותרו שלושה ימים עד הטיסה. תהיתי מדוע אינו רוצה להיפגש קודם, אבל שתקתי.

אמרתי לו שקשה לי עם חוסר ודאות.

"חוסר ודאות הוא המצב החביב עליי", ענה בצחוק גדול. "אני אוהב למתוח את המציאות עד הקצה הרחוק ביותר שלו."

אחרי הפגישה הראשונה

התלבטתי אם להצטרף אליו. זה עתה חזרתי מחודשיים במרכז אמריקה, וסוף השבוע שלי היה מלא בהתחייבויות. אדריאן לא לחץ. הוא הניח לי לחשוב. שמתי לב לכך, ושמחתי. איש רגיש, חשבתי לעצמי.

ביקשתי שנשוחח פעם נוספת. הוא נענה ברצון.

"קרה בינינו משהו מיוחד", אמר. "מפגש של פעם בחיים. בואי איתי. נתרחק מן העבודה, מן המתח ומן הפוליטיקה. נבלה, נשוחח וניתן לעצמנו הזדמנות אמיתית. אני מרגיש שזה פתח למשהו שישנה את החיים של שנינו. אנחנו רוצים אותו דבר: קרבה, נאמנות ושקט."

כך אמר. ואני ביטלתי ודחיתי פגישות, אפילו תור לאורתופד בגלל הברך הכואבת, והזמנתי כרטיס טיסה למילאנו. חלמתי על עצמי נכנסת לחיבוק שלו.

וכך יצאנו לדרך…….

ערב הטיסה הגעתי ליחידת הדיור שלו בהר אדר. הבית היה מבולגן ולא נקי, אבל הוא החליף את הסדינים לכבודי. ראיתי בזה סימן טוב: האיש הזה זקוק לזוגיות ולאישה.

אדריאן הטביע את עצמו בחיבוק שלי. הוא דיבר על תשוקתו לחום גופה של אישה אוהבת ועל התקווה להניח סוף סוף את הראש על כתף של חברה ולנוח. התחבקנו ונרדמנו. לא קרה דבר מעבר לחיבוק הפשוט. היינו עייפים מאוד.

קמנו באישון לילה. אני התלבשתי והתארגנתי, אבל אדריאן נשאר בבגדי בית, פיזם לעצמו, בדק דואר במחשב, הכין קפה לפי כל הכללים וגלגל סיגריה. ישבתי במעיל וחיכיתי.

תרגיעי, אמרתי לעצמי. לא את הכול את צריכה לנהל. תני לו את הזמן שלו. תני לו להרגיש שהוא הגבר.

הגענו לשדה התעופה מאוחר מדי. אדריאן  החמיץ את השלט לחניה לטווח ארוך ופנה לחניון הקרוב והיקר. במקרה התפנה שם מקום.

"ככה זה", אמר. "צריך להתכוונן נכון. כשאני מתכוונן באנרגיה מדויקת  – הכול מסתדר כמו שאני רוצה."

שתקתי.

במטוס

במטוס נגעתי בידו והוא נשאר קפוא. ניסיתי לעורר שיחה והצעתי שנחפש במילאנו שווקים מעניינים.

"לשם מה לך שווקים?" שאל בקול חד.

"כדי לצלם, לראות, להריח, לאכול."

"לא באנו למילאנו לחפש שווקים. באנו לחגוג, וזה בדיוק מה שנעשה."

שתקתי. כעבור זמן הציע הוא שאולי בכל זאת אחפש כמה שווקים, אבל בע כבר כרסן הספק. אדריאן התכנס בעצמו ואני התעטפתי במעיל ונרדמתי. כשהתעוררתי הוא היה זעוף; לא נוח לו, הוא לא הצליח לישון.

חכי, אמרתי לעצמי. אל תמהרי. גם הוא מתוח ונרגש. קשה לו.

כשירדנו מן המטוס הוא שעט קדימה, גבו אליי. התעכבתי ליד דוכן מידע כדי לקחת מפה. "בואי כבר. אני רוצה להגיע למלון."

"ואיך נגיע?"

"המלון ליד הדואומו. כך כתוב באתר."

אמרתי שליד הדואומו זו הגדרה רחבה, אבל הוא כבר לא הקשיב. לאורך הטרמינל, ברכבת וברחובות מילאנו הוא הלך לפניי בלי להביט לאחור. שוב ושוב שאלתי אנשים לכיוון, ושוב קראתי לו לתקן את דרכו. הוא הלך במהירות, פעם אחר פעם לכיוון הלא נכון.

עצרתי. לא יכולתי לשאת עוד את ההשפלה. כמעט בכיתי. הוא המשיך, ורק לאחר זמן הבחין שאינני אחריו. לבסוף חזר ואמר בקול רע:

"אז מה? נעמוד כאן כל היום?"

במלון הוא פיזר את חפציו בארונות ועל המדפים. אני ישבתי ודמעתי. כשסיים שאל מה אני רוצה לעשות עכשיו.

"באתי למילאנו כדי להכיר אותך", אמרתי בקול שקט וחנוק. "כדי לבדוק יחד את כל מה שהצעת."

הוא שתק והביט בי במבט אלכסוני וקר. הפעם כבר בכיתי.

תני עוד הזדמנות, חשבתי בליבי. אל תמהרי.

הוא שתק. אחר כך כעס: ברכבת רצה להסתכל בשקט על הנוף ואני הפרעתי לו בשאלות על ילדיו. הוא היה מוצא את המלון גם בלעדיי; כאן אני מדריכת הטיול וכולם אינם צריכים ללכת אחריי.

יצאתי מן החדר.

ירדתי לקבלה ושכרתי לעצמי חדר משלי.

כשחזרתי לקחת את התיק והתרמיל אמר שחבל שבזבז כסף על התוספת לחדר זוגי.

הסתכלתי עליו וחשבתי לראשונה על האישה הראשונה, זו שעליה שהתמכרה לאלכוהול. תהיתי כיצד נראו חייה לצדו.

וכך התחילה החופשה שלי, שלי, הלא צפויה בצפון איטליה, בחורף קר ונהדר

COMO -עכשיו הזמן שלי

אני יושבת מול אגם קומו, במלון קטן ומקסים. חלונות ממסגרים את ההרים, השלג, האגם והעצים. ברושים ומגנוליות מוריקים מעבר לחלון, ועל המים עלי שלכת, ואדוות קלות. בחדר האוכל מתנגנת מוזיקה איטלקית. לפניי יוגורט ופירות.

אני שמחה. קצת עצובה, אבל בעיקר שמחה.

המכונית שלי. הזמן שלי. אני נוסעת אל הדולומיטים – חלום ישן – דרך נופי הפרא של האלפים האיטלקיים.

בדמיוני שמעתי שברי זכוכית נופלים ברעש עליז על רצפת אבן. המחסום שהקיף אותי נפרץ. מאז שהכרתי את אדריאן התאמצתי להיות לרצונו, ובתוך המאמץ שכחתי את עצמי, עכשיו יש לי את עצמי. בעיקר את עצמי.

בחנות קטנה קניתי שני ממתקים כדי לחגוג את היום הראשון של שנת 2015, השנה שבה אהיה בת שישים וחמש. המוכר, אשתו והקונים הבחינו מיד בזרותי ושאלו מנין באתי. כשאמרתי "ירושלים" אור הציף את פניהם, גם קיבלתי  ריבוע קטן של שוקולד במתנה.

יצאתי להרים.

פני לטבע!  לנוע ולנוע.  אגמים ונהרות, אספרסו איטלקי ושוקולד שווייצרי. רציתי להטביע את האכזבה בחוויות חזקות וחדשות. הוספתי למסלול את סנט מוריץ וכיוונתי את ההגה אל ההרים.

בראש אחד המעברים החלו גלגלי המכונית להחליק על הדרך הקפואה בלי להישמע להגה. הצלחתי לעצור. ליבי הלם בפראות. אוטובוס קצר רוח עקף אותי בצפירה חזקה, ובאופן מוזר דווקא אז נרגעתי: ידעתי שאינני לבד בשלג ובקור.

זוג צעיר עצר לבדוק מה קרה לאישה המבוגרת היושבת לבדה במכונית. היה ברור שאין להם מושג כיצד מרכיבים שרשראות שלג, אבל היה לי דף הוראות מצויר באיטלקית והצעירה רצתה לעזור. היא פרשה את השרשראות על הכביש, צחקה ואמרה שוב ושוב: "אל תדאגי, יש לנו כאן גבר. הוא יפתור את זה."

איש צעיר נוסף עצר – ושלושתם התייעצו, ניסו, הזיזו את המכונית מעט קדימה ומעט אחורה. אצבעותיהם הכחילו – והרגשתי שעוברם זו משימה שחייבים להשלים.

אחרי כחצי שעה היו הגלגלים הקדמיים רתומים לשרשראות והמכונית נעה על הקרח. הם נסעו עוד  אחריי לאט, עצרו למתוח שוב ולהדק את השרשראות , וכשהכביש שוב השחיר עצרן פעם נוספת להסיר אותן . הכול בחיוך, העיקר שארגע וארגיש בטוח .

שוב גיליתי: אינני לבד.

הדולומיטים

כמו חומה גבוהה מתנוססים הסלעים מעל המישור. קירות ענק ומגדלי אבן פורצים אל השחקים. גושי אבן שאין להם סוף מונחים בשלוות עולם – קוביות וחרבות של עוצמה מאובנת.

ארבעים שנה חלפו מאז הייתי כאן בפעם הראשונה.

כעת, בפתח הרבע האחרון של חיי, חזרתי לסגור מעגל סביב ארבעים שנים גדושות עד להתפקע: כאב ואושר, מסעות ודמעות, הצלחות וכישלונות ואהבות. חיים טובים ומוות ואימה.

הטבע כאן פרוע, כמעט נקי מסימני תרבות. רק אבן, קרח ושמיים. הכביש מתפתל אל מעבר ההרים. אני חוששת מעט, אך נוסעת עם השיירה ומגיעה אל הפסגה.

לבד.

במעבר ההרים  שותה תה מתוק עם לימון ומעט אלכוהול ומתחממת. מביטה באנשים סביבי, בוחנת הכל בסקרנות. לא חסר לי דבר. אינני משועממת ואינני מרגישה בודדה. אני יודעת שאם ארצה אפנה לאדם ואשוחח, אבל ברגע הזה איני זקוקה לכך כלל.

בסוף היום, בדרך למטה, אני עוצרת בבית קפה חמים ליד קורטינה ד'אמפצו, שותה שוקולד סמיך, מביטה בשלג ואוהבת כל דקה שחוויתי בחיי. אני נכונה לארבעים השנים הבאות.

יודעת שאין לי ארבעים שנה. אז מה.

אורות השנה החדשה מנצנצים מעל הדרך, והשמיים שחורים מעליי.

סוף דבר

אני רוצה לנוע. לגלות, לחוות, לצלם, לשתף ולאהוב את העולם. יש בי צורך לפצות את עצמי על משהו שלא תמיד יודעת תמיד להגדיר.

אומר זאת במילים פשוטות: זו הכמיהה לאהבה.

לעמירם שאיננו. ליעל שנהרגה לפני כל כך הרבה שנים. לגברים שאכזבו. לשרשרת ההיכרויות שבה חשפתי לפני זרים את החלומות, הכאבים והייאוש המסתתר מאחורי המראה  שלי הצוהל והסקרן – ללא תוחלת.

אני חושבת לעיתים קרובות על הזיקנה. שישים וחמש זה עוד מעט שבעים. הברך כואבת, הלחיים נשמטו מעט, השיער דליל ומאפיר, כמעט לבן. הצבע עדיין מטשטש זאת.

אבל אני רוצה לחיות עכשיו – עם כל הכאבים כולם. ועם האושר.  התרופה שלי היא בתנועה.

נסעתי, כתבתי, צילמתי ושיתפתי חברים. הכאב לא נעלם, אב לצידו חזרו השמחה, הסקרנות והעניין. ובסוף המסע חזרתי הביתה

לא  מצאתי במילאנו את האהבה שחיפשתי.  כן מצאתי מחדש את האישה שיודעת לצאת מן החדר, לאחוז בהגה ולבחור את הדרך שלה.

סוף. סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר